"אני אתרגל איתכן דברים שקשורים לכוח שלנו" אדל אמר. "אור לא הספיק וגם לא יספיק לעשות את זה. וחייבים לעשות את זה עכשיו." קרסתי בכורסה בהרגשה לא טובה בכלל. "למה?" שאלתי. "ולמה זה מיוחד שאני משנת צורה?" הוספתי מהר. אדל נהיה רציני שוב. "הגיעו הרבה רגשניים בזמן האחרון. זה אומר שמשהו כנראה קורה. ועכשיו אנחנו יודעים שמשהו קורה. המחלה." אמר. יערה הנהנה, עדיין מבולבלת. נשמתי עמוק. "ולמה זה מיוחד שאני משנת צורה?" שאלתי שוב. "לא היה מישהו כמוך כבר שלושים וחמש שנה לפחות, אז זה מחשיד מאוד" אדל אמר והסתכל עליי במבט מוזר. התכווצתי. "נצטרך לשמור עלייך טוב טוב." הוסיף. הנהנתי ובלעתי רוק. יערה הסתכלה עליי ברחמים וחזרתי להיראות כרגיל מהר. אני שונאת כשמרחמים עליי. "אז מה עושים עכשיו?" יערה שאלה והתיישבה שוב. "מתאמנים. בואו." אמר והוביל אותנו במסדרון בחדר, שהיה בצד שמאל למדרגות. בסוף יצאנו החוצה למה שנראה כמו פארק קטן. יערה חייכה והסתובבה בו בריצה וצחקה. אדל חייך סוף סוף וסגר את הדלת. "מאיפה המקום הזה הגיע?" יערה שאלה והגיעה אלינו שוב, מתנשפת. אדל צחק בזמן שאני הלכתי איתם. "את עשית אותו." אמר בחיוך. יערה קפאה ונעצרה במקום. אני בינתיים בחנתי את האיזור. המבנה של אטלנטיס מבחוץ היה לבן ולא בולט- הוא נראה ישן מאוד ולא מזמין, ולא כמו איך שנראה בפנים, יפה ומפואר. "כנראה בפנים רצית מאוד לצאת החוצה, שהמקום הזה הרגיש אותך והופיע." אדל הסביר בעוד אני הולכת בכל מקום מהורהרת. למה זה כל כך נורא שאני משנת צורה? מה קרה לפני שלושים וחמש שנה? מה המחלה הזאת? היא תגיע אליי מתישהו? האם זה שאני משנת צורה הראשונה מזה המון זמן ישנה את המחלה אצלי כשהיא תגיע אליי? הבטן שלי התהפכה בפחד וניסיתי להתרכז במשהו אחר. יערה נראתה נבוכה בינתיים אבל היא הנהנה. הסתכלתי על המבנה בפליאה. "למה המקום בחוץ נראה שונה?" שאלתי והחוויתי בראשי ל"אטלנטיס." "כדי למנוע מבני תמותה להגיע לכאן," אדל אמר לי. יערה בינתיים התהלכה בדשא במקומי וחייכתי קצת.

"לבני תמותה יש נטייה לבוא רק למקומות יפים ומפוארים. כשזה נראה ככה, מכוער ולא מזמין, הם מתרחקים מכאן. כמובן שיש גם קסם שמעלים מהעקשנים מבינהם את הבניין וכישופי הרחקות, אבל...כן, זה בעיקרון למה." אדל אמר, נבוך. הנהנתי בהבנה. יערה חזרה אלינו ונשמה עמוק. "שנתחיל להתאמן?" שאלה וחייכה במתח.