פתחתי את העיניים כששמעתי את הדלת נפתחת. אור-שעכשיו נראה לי ענק כחתולה- קפא במקומו כשראה מבחינתו חתולה שחורה וזרה על המיטה שלי. הוא כחכח בגרון. "אמיליה? זאת את?" שאל. גרגרתי במקום חיוך וחזרתי לעצמי והנהנתי. אור נרתע אחורה. "אנחנו מתאמנים עכשיו ביכולות. רוצה לבוא גם?" שאל. הנדתי בראש. "אני כבר מאומנת" חייכתי וחזרתי להיות חתולה שוב ואז שוב לעצמי כדי להוכיח לו. אור הנהן. "אני יודע. אז אולי...תלמדי על משהו אחר בינתיים?" הציע. הנהנתי בהסכמה והוא חייך וירדנו למטה במהירות. התחלתי להתרגל למדרגות האלה. הגענו וגיליתי שיערה כבר ערה וקוראת על היכולת שלה. "יש ספר על היסטוריה?" שאלתי. עניין אותי ההיסטוריה של הרגשניים. אור הנהן והושיט לי אחד- קראו לו 'זמן הרגשניים.' שם מעניין. קראתי בזמן שיערה מלמלה לעצמה דברים על צמחי מרפא, עצים, שורשים. אור קרא בספר שלא ראיתי איך קראו לו כי הוא השעין אותו על ברכיו. ככל שהוא התקדם בו הוא נראה מוטרד יותר ויותר, עד שחשבתי להציע לו להפסיק לקרוא, אבל התביישתי. התרכזתי בספר שלי כדי להסיח את דעתי מהם:

האנשים הרגילים מעולם לא הסתדרו עמנו, הרגשניים. תמיד היו מחלוקות ומלחמות, כמו לדוגמת צייד המכשפות בסליים, שנמשך שנים רבות. אולם אנו מעולם לא פנינו כנגדם- ההפך: רק עזרנו ואף תרמנו משלנו לממשלתם.

העיניים שלי נעצמו וסגרתי את הספר בטריקה. קבלו תיקון. זה יותר גרוע מלימודי בית ספר. השפלתי מבט בדיוק כשגם אור סגר את הספר ונראה המום משום מה."מה קרה?" שאלתי והנחתי את הספר על השולחן הקטן שהיה בין כל הכורסאות. יערה הרימה את ראשה והקשיבה, ונראתה ברגע הזה ממש כמו עץ, והתיליון שלה רק הוסיף. "משהו לא טוב" אור אמר וקם לעמידה כשהוא מניח את הספר שלו מעל שלי. יערה סגרה את הספר שלה במצח מקומט. "אתה מתנהג מוזר היום. מה קראת? למה זה מפחיד אותך?" שאלה. הנהנתי בהסכמה. "אני לא יודע אם אני יכול לספר לכן," אור מלמל, נבוך. אני ויערה החלפנו מבטים. "אתה מאמן חדשים, נכון? איך נתאמן אם לא מהחיים האמיתיים?" יערה שאלה לבסוף. החיים האמיתיים. חשבתי כאן עכשיו לראשונה משום מה על אמא-היא כבר יודעת עליי? ועל החתול שתמיד דיברתי איתו, על זה שאני צריכה לעדכן אותו בהכל. הלב שלי נצבט כשחשבתי על אמא מתוודעת על הכל ולא ממני. הייתי צריכה לספר לה, אבל לא ידעתי איך להגיד "אמא, אני יכולה להפוך לחתולה, מה דעתך?" בלי להישמע כאחת שצריכה טיפול. הנהנתי בהסכמה עם יערה. אור הסתכל עלינו בדאגה ואז נשם עמוק. "בסדר. את צודקת. אבל...כדאי שתשבו." "אנחנו יושבות," יערה אמרה ואור האדים. החנקתי צחוק.

"אז...אהמ. מחלה כלשהי מתפשטת אצל הרגשניים- ומלחמה, גם, כנראה." אור פתח בהסבר ועצרנו את הנשימה. "מלחמה?" שאלתי בהרגשה לא טובה. אור הנהן. "איזו מחלה?" יערה שאלה ונתנה לי יד כשהתחלתי לרעוד. "לא יודעים," אמר אור והתיישב חזרה ושתה מהתה שלו, למרות שהוא היה כבר קר. "בגלל זה כל מי שמרפא חוקר עכשיו בכל הספרים שלנו על ריפויי בתקווה למצוא משהו." הוא הסתכל עלינו, שהחלפנו מבטים מודאגים. "בגלל זה לא רציתי לספר לכן." אמר בכעס."עכשיו תדאגו ולא תוכלו להתרכז באימונים." ההפך," אמרתי בהלם. "עכשיו נוכל לעזור. יש כיוון לחקירה?" שאלתי.