עוד לא עיכלתי את זה שחזרתי לגיל אחד עשרה שלי, ועכשיו אור העביר אותנו לאטלנטיס. מה עוד יש בעולם הזה ולא ידעתי? עמדתי רועדת ליד יערה בזמן שאור דיבר עם אנשים וסיפר להם עלינו. ככה גיליתי שגם יערה פעם ראשונה פה. חייכתי בהיסוס ואור הביא לנו תה, כאילו שלא שתינו לפני רגע, וממתקים. הייתי כבר מלאה אז לא אכלתי ושתיתי אלא רק סקרתי את המקום בזמן שיערה שתתה תה בשמחה. נזכרתי שהיא אוהבת טבע. אור לקח אותנו לספרייה- תהיתי למה ועל מה כל הספרים כאן. איך הוא אמר שקוראים לנו? "ברוכים הבאים לבית הרגשניים "אור אמר והנהנו. נכון, ככה. "על מה כל הספרים כאן?" שאלתי בזמן שעוד מישהו פשוט הופיע לידי ואז צווחתי. אור צחק, בחוצפתו. המישהו הסתכל עלינו במצח מקומט ואז משך בכתפיו והלך ולקח לו ספר ולאחר מכן ישב בכורסת עור שחורה והתחיל לקרוא. לא הספקתי לראות את הכותרת. ישבתי קפואה במקום. "אני מניח ששמתן לב שבאינטרנט לא ממש כתוב עלינו, או בשום מקום אחר." אור אמר בינתיים ויערה הנהנה, בזמן שאני הסתכלתי המומה על הילד, שעכשיו העביר דף בשיעמום. הוא בקושי שם לב בתורו אלינו, אבל אני הסתכלתי עליו כאילו שהוא חייזר ולא ניתקתי ממנו את המבט שעה ארוכה. אור פרש כפות ידיים. "אז כאן הכל מתועד. מא' עד ת'. וכמובן ביומנים האישיים של כל אחד. מי שרוצה מוסיף אותם לספר." אמר. יערה פערה את העיניים. "זאת אומרת שגם היומן של אמא שלי כאן?" שאלה וסקרה את הספרים במבטה. אור משך בכתפיו. הילד שקרא בספר בינתיים הגניב לי חיוך והסמקתי כשמישהי שנתפסה על חם וחזרתי לחבריי. "אם היא הסכימה לפרסם." אמר. יערה הנהנה וחזרה לשתות ולאכול. "אז קדימה" אור אמר כשסיימנו והיינו מנומנמות. החדר התחיל להסתחרר בנעימים ורציתי לישון. הילד בינתיים שוב נעלם במקום, הספר נשמט בכורסא. "אני אקח אתכן לחדרים שלכן ואז נמצא ספרים עם היכולות שלכן ותלמדו." בחילה הגיעה אליי.

"זה כמו בית ספר?" שאלתי כשהתחלנו ללכת באי רצון ועלינו במדרגות עץ חומות. בהיתי בהן בצער והתחלנו לעלות כשאני חושבת עליהן כמה מילים לא יפות ומקווה שנגיע למיטה בקרוב. אור צחק שוב ואני ויערה החלפנו מבטים. עלינו ביחד באותה מדרגה כל פעם ויערה פחות או יותר משכה אותי בידה. "לא. רק קצת, מבחינת האיך לומדים. אבל השיעורים המעשיים...חכו." אור אמר בחיוך. שתקתי. כאבה לי הבטן מיותר מידי אוכל והתחלתי לא להרגיש טוב. התלבטתי אם להפוך לחתולה ולהעלם הבייתה, ואז חשבתי שזה רק יכניס את כולם כאן למצב של חיפושים אחריי. השפלתי את המבט עוד יותר, בתסכול, בדיוק כשהגענו לחדר עם דלת מפוארת מעץ. הסתכלתי עליה במבט אטום. הייתי כבר במצב שהייתי מוכנה לישון על הדלת. יערה חייכה, למרות שנראתה עייפה כמוני. אור כחכח בגרון. "אמיליה, זה החדר שלך. יש בו כל מה שתצטרכי למחיה, מבחינת דברים בסיסיים." אמר ופתח את החדר. קפאתי בכניסה, כי הייתה בפנים מיטת ארפריון, או איך שלא אומרים את זה, עם כילות אדומות, ארון ענק ולבן וחלון גדול, גם הוא לבן, ודלת לשירותים ומקלחת. "תרגישי בבית," אור אמר. "נבוא אלייך מתישהו כדי ללמוד. מישהו אמור להביא לך אוכל בערך בארבע אחרי הצהריים. להתראות." והוא סגר את הדלת והוא ויערה הלכו. קרסתי במיטה אחרי שחלצתי נעליים וזינקתי בשמחה למיטה והתכסיתי בשמיכה צבעונית. איפה אני? תהיתי. למה אמא שלי לא יודעת על המקום הזה? מי הילד ההוא? לבסוף הייתי מותשת מידי ונרדמתי.