יצאנו מהיער בדיוק כשהתחיל קרב. יערה מיהרה לשלוט בטבע ולהצמיח אותו, עד שבקושי ראיתי לאן אני הולך בסופו של דבר. אמיליה להפתעתי חזרה להיות היא עצמה בחיוך גדול והיא מיד הלכה לליאן והן התחבקו וליאן בכתה. "אינני רוצה להרוג קנטאורים," זואי אמרה לצבא האוייב. "היכנעו ולא נפגע בכם. הארמון הוא של אנשי אטלנטיס. השלימו עם כך." אחד הקנטאורים, שהיה לו עור צהבהב ועיניים צהבהבות גם, הניד בראשו. החיצים שלו נצצו בצבע סגול שעשו לי בחילה. נראה שהוא השתמש ברעל כדי להרוג בנוסף לחיצים. ווש. שמעתי רפרוף כנפיים ומיד התנשפתי והעולם התחיל להחשיך. נאבקתי בירקית ועזרתי ליערה להילחם בכך שעודדתי אותה, למרות שפחדתי מאוד בעצמי. בינתיים כוח השינויי הפך כל אחד לחיה שלו ושרט ונלחם וילל, ככה שהרגשתי בגן חיות פרוע למדי בסך הכל. יוגב צחק וצהל כל פעם כשהוא חזר מינשוף לעצמו כאילו שהוא בפארק שעשועים ולא יותר. "איך אתם הופכים שוב לחיות?" קים נשמעה שואלת בקול רם. היא קיבלה חרב מזואי ונלחמה איתה. "אמא שלך החזירה לנו את התיליונים בקסם כרגע!" בר השיב לה מאיפושהו ביער של יערה וקים הבינה והשתתקה. "לא רק על הארמון אני מדבר," הקנטאור בינתיים המשיך לדבר עם זואי, שעמדה במקום במבט מפחיד ומרתיע ולא זזה. בינתיים החומר הירוק גם שוב התחיל לצאת ממני והתחלתי לרעוד ולצחקק ולהרגיש חולה שוב.

יערה תמכה בי בזמן שצחקתי כמו אידיוט משום דבר, בעוד התיליון עץ שלה בוהק באור זהב כמו השמש מרוב מאמץ להשאיר את היער שחיפה עלינו. "אור! תחזיק מעמד! אני יודעת מה התרופה!" קים באה אלינו כשהיא גוררת את החרב שהשאירה אחריה שביל של דם. משום מה מה שקים אמרה רק הצחיק אותי יותר. תרופה. כן. בטח. ווש. עוד פרפר עבר מעלינו בתעופה חדה וקים הרגה אותו עם החרב שלה בנחישות כשקפצה באוויר בין ענפים באופן מרשים. "שתה את זה!" היא פקדה אליי כשחומר ירוק ומבחיל שדמה בצורה מטרידה למה שיצא לי מהגוף בידיה כמו כוס. "תשכחי מזה," התחלחלתי. קים התעלמה ממני ופשוט דחפה לי את החומר לפה. שתיתי, ולהפתעתי לא היה לזה שום טעם, זה רק היה קר מאוד, כמו לשתות קרח טרי מהמקפיא שנמס קצת אבל הוא עדיין היה קר ועם צבע מאכל ירוק כהה. הבחילה שלי נעלמה וגם הצחוק המוזר והעולם חזר להתמקד קצת. "עוד," אמרתי בהתלהבות. קים הסתכלה עליי בצער וידעתי שאין לה יותר כי הפרפר מת. "בואי נהרוג עוד פרפרים," יערה אמרה בנחישות ועזרה לשנינו לקום.