באופן מוזר ביותר לא הרגשתי כלום מה"גועש", המחלה הירקית, מלבד אולי את החומר עצמו. שום כאב. שום התעלפות. ציפיתי לזה כל רגע, אבל זה לא קרה, ונשארתי ערני וממוקד בשיחה, גם אם מוטרד מכך, כי בהחלט נרטבתי מזה. "אני לא מבין על מה אתה מדבר" אדל אמר ולקח את תיליון האריה מהצוואר של ליאן והחזיק אותו אחרי שמשך אותו ממנה. "אבל לגרום לתיליונים לזהור כשהם ליד איפה שהם יוצרו...זה לא בסדר! זה יגרום ל – " "לחדר להופיע" האיש סיים לו את המשפט, לא שהבנתי איזה משפט. בינתיים החומר הדוחה המשיך להתפשט בכל הגוף שלי, ואני החמצתי פנים. יערה התקרבה אליי בחשש ותמכה בי. כנראה שהדאגתי אותה. אבל הופתעתי מזה שהיא תמכה בי ככה ונתנה לי להישען עליה, למרות שזה היה נחמד. החומר התחיל קצת לכאוב עכשיו ונשמתי עמוק. האנשים האלה הם ההזדמנות היחידה שלנו לכמה תשובות לשאלות שהציקו לנו כבר המון זמן. "מה זאת המחלה הזאת?" שאלתי את האיש עם החליפה והוא הסתכל עליי בהרמת גבה. כנראה הסיבה ששאלתי את זה הייתה שקופה, אבל לא היה אכפת לי. "זה קשור אליכם אכשהו?" הוספתי. "וחשוב מזה," יערה אמרה, "אתם יודעים לרפא אותה?" האיש חייך חיוך מרוצה, למרות שלא הבנתי למה. אבל זה הטריד אותי לא פחות מהעובדה שהתחיל להיות לי קר מהחומר הירוק. "הו, זה בהחלט קשור אלינו. אנחנו כמדהימים יצרנו אותם." "אתם מי?" קים שאלה ונראתה מופתעת. "אתם המדהימים של אמיליה?" "אמיליה?" האיש שאל את קים והמצח שלו התקמט והוא הסתובב לחברו, שנרתע עם הרובה שלו. "ידעתי שנמצא כאן את החתולה. ואתה כל כך דאגת. אבל כעת נוכל להחזיר אותה הבייתה, יכול להיות שעוד היום, ביחד עם שאר 'כוח השינוי'י." הוא אמר לו. האיש בלע רוק והנהן במתח. "כמו...כמובן." הוא אמר ושלח מבט מתוח לאמיליה המעולפת ואז מבט מודאג לבוס שלו והלך שוב אחורה.

"רגע אחד" יערה אמרה. "מה זאת אומרת 'הבייתה?' לאמיליה יש בית. המשפחה שלה לא יודעת שהיא הופכת לחתולה – רק החתול שהיא מדברת איתו כחתולה. למה אמיליה קשורה לכל זה? היא חושבת שהיא קשורה למחלה הירוקה הזאת. זה נכון? למה? איך זה קשור למדהימים?" יערה סיימה לדבר ובסוף לקחה אוויר וחזרה לתמוך בי. אני וקים הנהנו בהסכמה עם כל שאלותיה. "אם כך," האיש אמר בהלם קל והנהן בידיים משולבות ונראה שהוא מדבר בעיקר לעצמו אחר כך, "אני משער שאימה ג'סיקה לא סיפרה לה מה היא. היא משקרת בזה שהיא לא יודעת שאמיליה חלק ממשני הצורה – " הוא חייך שוב, חיוך שלא מצא חן בעיניי כלל וכלל. החלפתי מבט מודאג עם יערה. "מחוכם, ג'סי. מחוכם ביותר. ובכל זאת, את משחקת כאן משחק מסוכן מאוד. אבל, כמו שאומרים, שניים יכולים לשחק במשחק הזה." "רגע" קים קטעה אותו בעוד הלב שלי מתחיל לדפוק בפחד. מי זאת אמא של אמיליה? איך היא קשורה בהכל? איזה משחק היא משחקת? "איזה משחק? ומה החדר הזה שאדל קשור אליו? למה אדל פושע בכלל? עוד שאלות?" היא פנתה אלינו. חייכתי חיוך חלוש והנדתי בראשי. את התשובות לשאלות שלי נוכל לברר בלעדיהם. יערה הנהנה לצערי ונרעדה. "כן. איך שגיא מהספר יומן קשור להכל?" היא אמרה ולקחה מאדל את היומן שהפך לספר בלי לבקש רשות, והראתה אותו לאנשים. "כתוב פה על שגיא ואמילי כלשהם שחקרו את העל טבעי וגילו את הארמון הזה ואת העולם הזה ושהקימו את אטלנטיס. כתוב גם שהארמון היה אטלנטיס המקורית." היא אמרה וראתה לאיש שדיבר איתנו את הספר. הוא בחן אותו והנהן בעודו סוגר את הספר אחרי שבחן כמה עמודים. "שגיא ואמילי הם דמויות מסתוריות ומפורסמות ומלאות מיתוסים בעולם של הרגשניים והמדהימים כאחד. אבל יש כמה דברים שאנחנו בטוחים בהם לגביהם. אנו יודעים שהם עזבו את הבית שלהם, כל אחד את שלו, מצאו את הארמון הזה, את העולם הזה, שהם הגנו עליו... יש גם שמועות על מסע בזמן כלשהו, כדי למנוע את העתיד המר, אבל אף אחד לא יודע איזה עתיד מר ואם זה נכון שהם חזרו בזמן בכלל." יערה נגעה בתיליון שלה במתח, ידה סגרה עליו עד שהוא נעלם.

"והמפל..." היא אמרה בשקט. האיש הצביע עליו וחייך חיוך עקמומי. "המפל קסום. אפשר לומר שהוא רגשני בעצמו, לא פחות מכל אחד מאיתנו כאן. אמילי שלטה במים. שגיא בטבע. יחד הם הפכו אותו לקסום ונתנו לו יכולות...שאף אחד לא יודע מהן, כי אף אחד לא מצא את הארמון, עד היום." הוא הסתכל במבט רעב על כל אחד ממשני הצורה עכשיו. נדרכתי. מסיבה כלשהי הוא רצה אותם, רק שאני לא יודע למה. אבל אולי זה נותן לנו קלף מיקוח למקרה שנצטרך. זכרתי ילד אחד רגשן מתוך אלפים שאימנתי, שקראו לו דין. בדיוק ככה ברחנו וניצלנו ממי שרצה להרוג אותנו. "אז איך אנחנו מצאנו?" קים שאלה והעירה אותי ממחשבותיי. "התיליונים," האיש השיב בעוד מחשבה מחרידה עלתה בי וגרמה ללב שלי להיעצר. למה הוא עונה לנו על כל השאלות שלנו? הוא לא מרושע ונגדנו? וגם, נזכרתי ב זואי, אמא של קים שצצה משום מקום, ותהיתי למה האישה שחררה את קים ואדל בביטחון כזה שיהיה בסדר ולמה היא נתנה לנו את התיליונים, בהרגשה לא טובה. "בזכות זה שמשני הצורה היו איתכם, וכאן מקור הכוח שלהם, מצאתם את הארמון של אטלנטיס." "רגע" קים אמרה שוב. "אז אטלנטיס באמת אמיתית? תמיד יש ארמון בסיפור שלה – " "אי אפשר לדעת," האיש נאנח. "אבל הם בהחלט לקחו את השם מהמיתוס." קים הנהנה וסגרה את הפה לשמחתי. או ככה נראה לי לפחות, כי בדיוק אז שמענו רעש...שהזכיר רפרוף כנפיים, רק שהוא היה חזק מאוד בצורה יוצאת דופן. "כן, אני שונאת אותם" קים החליטה סופית והתחילה לרוץ למחוץ ליער, בחזרה לדשא שנסענו בו, ובתקווה שהכרכרה הקסומה שלנו עדיין שם עם הסוסים שמחכים לנו. רצנו בעקבותיה, כשכל אחד מרים את מי שהוא יכל מכוח השינויי, וברחנו מפרפרי הענק, שהתחילו לירות עלינו גועש ירוק. הם הביאו אותם, חשבתי בעוד אני ויערה רצים יד עם יוגב ואיזבל בידינו. השיחה הייתה רק הסחת דעת. האיש שדיבר איתנו צחק. "כן. תברחו! אתם לא תצליחו להימלט, מאחר ואתם קשורים אליהם בזכות התיליונים." לא הבנתי על מה הוא מדבר. לא רציתי לדעת. לקחנו את הרגליים וחזרנו לכרכרה. סוסי הרפאים שלנו שמחו לצאת שוב בדהרה לדרך.