הגענו ליער וחייכתי ויצאנו מהאוטו. יערה באמת נראתה כאן משוחררת יותר, והיא חייכה לעצים למעלה. ניחשתי שהיא מרגישה בכל התדרים, אבל פשוט לא מודעת להם. "בסדר," ליסה אמרה והוציאה את הסל עם התה והעוגיות שלקחנו איתנו כצידה ושמה על שולחן פקניק אחרי ששמה מפה לבנה חד פעמית עם אבנים שיחזיקו אותה. "קדימה, יערה. בואי. נעמוד במעגל קטן" אמרה ועשינו זאת. יערה נראתה לחוצה והיא הסתכלה על אמא שלה כל הזמן. ליסה חייכה אליה. "ננסה עכשיו לחזור בזמן." אמרה. יערה נבהלה. "ננסה מה? אני עוד לא יודעת כלום!" מחתה. אמא צחקה. חייכתי. "יערה,זה לא בית ספר. לומדים תוך כדי ניסיון." אמרתי. היא החווירה. בסוף היא הנהנה בלחץ ענקי. "מה אני צריכה לעשות?" שאלה. אמא שלה נשמה עמוק. "כדי לחזור בזמן את צריכה להחזיק חזק בתיליון שלך,להתרכז בו ורק בו. ואז לדמיין את מה שקרה לפני...לדוגמא, לפני שערכתי את השולחן." אמרה ליסה והצביעה על האוכל. יערה בהתה בו. "אני צריכה לחזור לרגע שהגענו?" שאלה בזהירות. ליסה הנהנה. יערה בלעה רוק והסתכלה על עץ ברוש. "העצים יכולים לעזור לי אכשהו?" שאלה והחזירה לנו את המבט. כל אותו זמן אני דיברתי עם העצים- עדכנתי אותם למקרה ויערה תחליט להעזר בהם. הם הסכימו לעניין לשמחתי והודיתי להם וחזרתי לשיחה. ליסה חייכה. "כמובן. את מה שאמרתי עכשיו, את עושה במקרה ואין אף עץ לידך. אבל כשיש, אפילו אם הוא רק עציץ או פרח קטן ומסכן שהמון אנשים דרכו עליו, את נעזרת בו. וכשיש, את חושבת על השורשים שלו ומדמיינת שהם מעבירים אותך בזמן. זה מסובך להסביר, צריך פשוט לחוות את זה." אמרה. יערה קימטה את המצח בדאגה. "את מסוגלת," אמרתי בעידוד. "בדם שלך זורמת היכולת הזאת. את אמורה להצליח." יערה הצליחה לחייך. "בסדר. אני ינסה." אמרה והתחילה לכאוב לי הבטן במתח. חשבתי על כל האימונים עם רגשניים חדשים שלא הצליחו. ליסה שלחה לי מבט רב משמעות, שאמר שאני אתקן את הבלאגן במידה ויהיה. הנהנתי הנהון כמעט בלתי מורגש, שיערה לא תראה, וחזרנו להסתכל עליה.

קדימה. נתחיל." אמרה ליסה, ומיד נראתה מודאגת. אני עמדתי בהיכון, מוכן לצרות. קראתי לאור לבוא אליי. ככה אני חוזר בזמן- אני נעזר בשמש ובירח, תלויי מתי. יערה עצמה עיניים והחזיקה בתיליון חזק. בין רגע האוכל התחיל להעלם, אחד אחרי השני, ולבסוף המפה והאבנים גם נעלמו וידעתי שלמקום שלהם. אנחנו הופענו באוטו. חייכתי חיוך גדול וגם ליסה בעיניים נוצצות. יערה התנשפה מקדימה ליד ליסה והיא תמכה בה. "מה את מרגישה?" שאלה אותה ליסה.

יערה פתחה עיניים במטושטש. "מותשת...וכואב לי הראש...ו..." היא נהייתה ירקרקה ומיהרה לצאת החוצה ולסגור את הדלת אחרי זה. צחקתי, לפחות עד שליסה שלחה לי מבט נוזף. אבל המשכתי לחייך לעצמי. "היא הצליחה! זה חדשות טובות!" אמרתי. ליסה הנהנה וכעבור עשר דקות יערה חזרה וקרסה בכיסא הקידמי שליד ההגה. ליסה חיבקה אותה בזהירות ויערה נשענה עליה בזמן שחגרה. "יפה מאוד! מצויין לפעם ראשונה. חזרת לפחות עשר דקות אחורה בזמן, והצלחת. זה מעולה. אבל אני חושבת שנוותר הפעם על הכוחות האחרים שלך." יערה הנהנה בעייפות והסתכלה עליי. "מה אתה חושב על זה?" שאלה. חייכתי. "שיחסית לילדים אחרים שאימנתי ושהיו חדשים כמוך,את חזקה מאוד." אמרתי. יערה התבלבלה. "ילדים אחרים? מה זאת אומרת?" שאלה. ניסיתי למצוא דרך להסביר את זה. "אני מאמן רגשניים חדשים שרק הרגע גילו על עצמם. אמרתי לך כשרק נפגשנו שאמא שלך מכירה אותי. זה כי היא יודעת על עוד אנשים כמוני, שמאמנים רגשניים חדשים שרק מכירים את העולם הזה." אמרתי. יערה הסתכלה עליי בתהייה. "נחמד." אמרה. הנהנתי במבוכה. ליסה חייכה אליי. "קדימה. מוטב שנחזור הבייתה." אמרה בשפה של פעם והתניעה את האוטו. יערה הלכה לישון בשעה שחזרנו ואני בהיתי בנוף. כאחד שחי כל הזמן הרפתקאות, הערכתי את החיים הפשוטים. הנוף היה מאוד יפה- המון טבע. צפת.