"הו לא אתה לא" שמעתי קול של אישה מתלונן אליי, כאילו שעשיתי לה משהו לא בסדר. לא רציתי להתעורר. היה כל כך חמים ונעים בחושך ושלו. חייכתי חיוך מטופש. לא ידעתי כמה זמן אני כבר ככה, אבל הנחתי שאני מרגיש כמו תינוק שזה עתה נולד. החיים שלי חלפו במהירות לידי בצורת קולות וצבעים מטושטשים, כמו כשנוסעים ברכבת ורואים את הנוף חולף במהירות, רק שלי זה היה החיים שלי ועם קולות גם, רק שלא התייחסתי לזה בכלל. הייתי משוכנע שזה לא קשור אליי. "מי שם?" קראתי באי רצון לקול המעצבן שדיבר אליי. הרגשתי כאן מוגן כמו שלא הרגשתי מעולם וממש לא רציתי לעזוב. הייתה לי הרגשה שבחוץ מסוכן. אולם לפתע אז הרגשתי רוח חזקה על כל גופי ופקחתי עיניים בבת אחת. הלב שלי דפק בעוצמה ומשהו רך נמעך מתחת לראש שלי במחאה כשזזתי קצת. הרגשתי כאילו שהוציאו אותי בכוח מתוך מקפיא. המוח שלי היה משותק ולא הייתי מסוגל לזוז. מעליי היו שמיים תכולים בלי אף ענן. "אדל כריסטיאן," שמעתי קול קריר אומר ואז דמות הופיעה מעליי. יבבתי. "רגשן בעל יומן קסם ובן אלמוות בעקבות כך לשעבר. בן מאה ועשרים. כמה מרתק." המילים הגיעו אליי במעורפל ולא הבנתי אותן עד הסוף. "אני אדל?" שאלתי. האישה שהופיעה מולי חייכה חיוך מלחיץ מאוד. "מי אני?" שאלתי ברצינות. "את מתכוונת אליי? לא יכול להיות שאני בן מאה ועשרים. אני בן חמש עשרה וחצי." אמרתי בכנות. לא זכרתי כלום- עדיין הרגשתי כאילו שחלק ממני נשאר בחשיכה הנצחית ההיא עם כל החיים שעברו כמו רכבת לידי. "עוד מעט הכל יחזור אליך," הבטיחה לי האישה. צחקתי בלי שום סיבה. משום מה מה שהיא אמרה היה לי מצחיק מאוד. "ואז תבין כמה שאתה מסוכן לנו כשאתה במצב כזה." בחנתי אותה לראשונה. הייתה לה שמלה שחורה, שיער סגול ותיליון לביאה על צווארה. משום מה התיליון נראה לי מוכר. צמצמתי עיניים שוב ושוב בניסיון להיזכר מאיפה, אבל בקושי ידעתי איך קוראים לי, אז זה נידון לכישלון. "בואו ניקח אותו למערה," שמעתי עוד קול של אישה אומר ואז היא עמדה ליד האישה עם השיער הסגול. כשהסתכלתי עליה הנשימה שלי נעצרה. היא לבשה שמלה שהצבעים שלה היו החלל. ואני מתכוון ממש היו.

הושטתי יד בטיפשות לגעת בשמלה שלה והכוכבים והגלקסיות זזו באופן מהפנט. השיער שלה היה לבן כמו הירח במלואו. היא נראתה חביבה יותר מהאישה עם השיער הסגול והרגשתי בטוח מספיק עכשיו כדי להתיישב. "מי אתן?" שאלתי בשקט והסתכלתי בלי להיות מסוגל להתיק את עיניי על השמלה. כוכב שלא הכרתי, למרות שבטח היה לו איזה שם לטיני ועוד כמה דברים מדעיים מעניינים, בדיוק התפוצץ בה ושחרר ענן אבק וחור שחור אחריו. "ואוו," אמרה אישה נוספת שהגיעה עכשיו והסתכלתי עליה מטושטש וראיתי שלה היה תיליון זאב לבן אפרפר כחול. גם מולו קימטתי את המצח. המוח שלי הלם מול כל תיליון נוסף שראיתי, אבל שום דבר נוסף חוץ מזה. למה אין לה גם תיליון לביאה? משכתי בכתפיים והמשכתי להסתכל כמהופנט על השמלה, שהייתה כמו מציאות מדומה רק אמיתית. הייתה לי הרגשה לא טובה שאי שם מעלינו הכוכב ההוא באמת התפוצץ כרגע. ומאותו רגע שחשבתי את זה לא העזתי לגעת בשמלה ורק להסתכל בשקט כמו ילד טוב. אולי זה כמו מוזיאון. גם בו לפעמים יש דברים מהממים אבל אסור לגעת בהם. הייתה לי הרגשה שאני כבר מומחה בקטע הזה משום מה. האישה בחנה אותי בינתיים בזמן שבהיתי בפליאה בשמלה שלה. "הוא באמת לא זוכר. וכל כך רבים האנשים שרוצים אותו כאילו שהוא בשר טעים." מוזר, אבל נשמע שהיא מרחמת עליי. "היי," אמרה האישה עם תיליון הלביאה. "את שמחה שאת צמחונית. זה יותר בריא, הן לך והן לחיות." "אבל שיפודים," האישה התלוננה. האישה עם תיליון הלביאה התעלמה ממנה וחזרה אליי במבט רציני להחריד כזה שהתכווצתי. הייתה לי הרגשה שאנחנו מכירים, ושהפגישה האחרונה שלנו לא הייתה בבית קפה. "בואו ניקח אותו למנהרה," היא אמרה בסלידה. "הם כבר ימצאו אותו שם." שפשפתי את המצח. הייתי בטוח שאני אמור לדעת למי היא מתכוונת ב'הם' ומה התיליונים האלה אומרים ומה השם שלי אומר. הסמקתי והלב שלי דפק עם כל מילה שלהן כאילו שהתת מודע שלי זוכר. אבל הצלחתי רק להיזכר במחברת ישנה. לא נראה שזה משמעותי במיוחד ונשכתי שפתיים. כעת האישה עם השמלה הקוסמית המהממת נאנחה ונקשה באצבעותיה והכל החשיך בשנית. 

הערת הכותבת:

למי מגיעה התנצלות?

וחשוב מזה, למי התגעגעתם? (:::