רצתי כמו מטורף, כשאני לא מעז להסתכל לאחור. ריפאתי את עצמי כל פעם שנפלתי או נפצעתי כדי להמשיך לרוץ. זה עייף אותי לצערי רק יותר מריפויי לריפויי, אבל חשבתי על אור, על חבריי, על הסוסים העליזים כל פעם כשהתעייפתי, וכך התעודדתי וחזרתי לרוץ. האנשים האלו רצו אותי בבירור – הם עדיין רצו להעניש אותי על היומן המטופש שלי והקרב ההוא, למרות שנלחמנו בו באלף תשע מאות שלושים וחמש, בקיצור, לפני טריליון שנה. היומן...שלפתי אותו במהירות מהתיק, סגרתי אותו והמשכתי ללכת מאוד מהר כשאני מדפדף ביומן שהופך אותי לבן אלמוות. האנשים רצו אותי. אני לא אמור לחיות יותר. אני פושע גם ככה, ואין לי סיכויי עם אור, עכשיו כשברור שהוא אוהב את יערה ובכלל לא בנים. בלב דופק מפחד ובגרון חנוק שלפתי עיפרון, וכתבתי מכתב התנצלות לכולם כשיש לי סחרחורת קלה ובחילה, קלה גם היא.

אחר כך הפכתי דף בידיים רועדות כל כך שכל היומן רעד, וכתבתי באנגלית על המדרכה בתוך היומן כשאני מזיע בפחד את הדבר הבא ומקפיד שהאנשים שבינתיים הגיעו אליי יראו שאני כותב ביומן שלי: (משהו שאני די בטוח שקרה בפעם הראשונה והאחרונה בהיסטוריה, מישהו שהראה לאחרים כשהוא ושהוא כותב ביומן)

אני, אדל כריסטיאן, נולדתי בראשון במרץ אלף תשע מאות במאה העשרים. אני מודה כי שיניתי את פני הקרב ההוא ב'חורשת פרמליט' לניצחון עבור הרגשניים בכדי שהאוייב לא ישיג את האוצר, ולא את הארמון של אטלנטיס ושגיא ואמילי, כדי שאף אחד לא יגלה אותם לעולם. תוך כדי כך הפכתי את עצמי בלי משים לבן אלמוות במובן מסויים, כי זאת תופעת הלוואי של שימוש בקסם תוך כדי כתיבה ביומן המיוחד שלך. אני ידעתי מה הסיכון. אך לא הייתי מוכן שיגלו את הארמון וישתמשו בו בצורה כזאת. חייתי כך עוד ככמעט מאה שנים, מאריך את גילי ומשנה אותו כל פעם כשאני כותב ביומן הזה. כך יצא שהגעתי לאלפיים ועשרים, עברתי אלפי מסעות ובסוף פגשתי בחבורת 'כוח השינויי' ובכך אימתתי את החשדות של עשרות אנשים. אני לא ידעתי עליהם עד אז אם הם אמיתיים או לא. נהרגתי...' העולם התחיל להסתחרר לי בשורה הזאת וכרעתי על הברכיים, מתאמץ ופוקד על עצמי להמשיך לכתוב. הבחילה שלי התגברה ועלה לי החום. על ידי עצמי, כשהבנתי שאני אכן פושע בזה שהפכתי לבן אלמוות. זה לא בסדר להמשיך לחיות ככה, בצורה כזאת, לא טבעית. לכל החברים שלי, חדשים וגם הוותיקים, אני מצטער. אשמור עליכם תמיד מלמעלה. יוגב, אני מקווה שלמדת דבר או שניים על הרפתקאות ושעכשיו טוב לך. כוח השינויי, אני מקווה שתמשיכו להשתמש ביכולת שלכם בתבונה ולטובה. יערה, אור, אני מקווה שיהיה לכם טוב אחרי החתונה שלכם עם שני הילדים שלכם, המון הנכדים וכן הלאה. התנשפתי, מכאב נפשי ופיזי, עיניי לא מאמינות למה שאני עצמי כותב. אני אוהב אותכם. תשמרו זה על זה. זאת הצוואה שלי. העולם החשיך. היומן נסגר והעיפרון התגלגל על המדרכה. 

הערת הכותבת:

אוקיי, הפרק הזה לא היה קל לכתיבה(מצחיק) בכלל

אני מאוהבת בדמות של אדל שעשיתי