שמעתי במעורפל את חבריי ממשיכים לדבר, עד שנמאס לי להקשיב ונרדמתי. חלמתי על בית עתיק ומשונה, שהיה באמצע יער. האמת, הוא נראה יותר כמו ארמון מאשר יער. אחר כך חלמתי על מפל ענק. התעוררתי בהרגשה שאני צמא מאוד ושתיתי חצי בקבוק. גדול, של שני ליטר. "ואוו" אור אמר לי ושמתי לב שהוא לידי, במיטה, ונראה מרגיש יותר טוב. הבטן שלי התכווצה ומיהרתי להסיט את המבט. כי הסמקתי. כן כן, אני, אדל כריסטיאן, הסמקתי. בואו רק נגיד שהעובדה שהם יודעים על היומן הסודי שלי לא שמחה אותי בכלל עכשיו, והוקל לי מאוד לשמוע שהם לא יודעים צרפתית. "היית צמא מאוד, מה?" אור שאל. חייכתי כשהרגשתי קצת יותר בטוח בעצמי והסתכלתי עליו בחשיבות עצמית כשסגרתי את הבקבוק. "אהא. כשמתעוררים...צמאים." אמרתי בישנוניות ויוגב גיחך. הנערה במיטה שלו ישנה. בחנתי אותה. היה לה שיער שחור עם פסים כחולים פה ושם בו, עור לבן ותיליון זאב. נרתעתי כשראיתי עליה את התיליון וניסיתי להיזכר באירועים האחרונים. זה היה קשה, כי נחטפתי ועילפו אותי, אבל זכרתי במעורפל אישה כלשהי עם שיער חום חלק שבאה משום מקום ומחלצת אותי ואת קים. הסתכלתי על הנערה עכשיו והיא החזירה לי מבט שואל. "מי חילצה אותנו?" שאלתי ונשענתי על הקיר של המיטה שלי. "אני רק זוכר את החלק של התיליונים." הוספתי והתחלתי לאכול סנדוויץ' מהתיק שלי. קים זזה באי נחת עכשיו. "אמא שלי. איך אתה מרגיש?" שאלה. "יותר טוב," אמרתי, יודע שהיא מתכוונת להתעלפות. קים הנהנה בהקלה. ליאן לידה התיישבה גם בהישענות על הקיר והסתכלה על הנוף, שם יוגב ואמיליה נהגו בשתיקה. "טוב. אז האישה הזאת היא, מסתבר, האמא שחיפשתי כל החיים שלי. ו –" "אני מצטער," אור אמר לידי וקים הנהנה במבוכה מוזרה. הלב שלי דפק למשמע הקול שלו והתרכזתי יותר באכילה עכשיו. "תודה. בכל אופן, אני קשורה אליה באיזה קשר חלומי כלשהו, לא שיש לי מושג מה זה אמר, אבל זה כנראה הגיוני, כי באמת חלמתי עליה בחצי שנה הזאת כמעט כל לילה ברציפות, מעבר לחלומות נוספים רגילים, בדיוק בזמן שאתם התחלתם לשנות צורה. ו - יש עוד משהו." "תני לי לנחש," קפצתי בבהלה כשיוגב דיבר מאחוריי פתאום. "התליונים." קים הנהנה והסתכלה עליו בתהייה. "כן. איך -"שאלה. יוגב סימן לאמיליה לבוא אלינו והיא היססה. "אני אנהג קצת עכשיו" ליאן אמרה וקמה בכבדות כשהיה שקט מלחיץ כשהבנו שעכשיו רק סוסי הרפאים המתלהבים מתפקידם אחראים עלינו שנגיע בשלום. "עוד לא היה לי העונג." צחקתי, מפר את המתח, כולם חייכו בהיסוס והיא חייכה חלושות והחליפה את אמיליה, שחיבקה אותה בתודה ובאה אלינו, מתיישבת במיטה שלה בדרך.

הייתה לי הרגשה שאני לא היחיד כאן עם סוד לא נעים משום מה ברגע הזה כשאמיליה חייכה חיוך מרוצה לעצמה ובחנתי באור חדש את ליאן, כשאני מלא תקווה שזה נכון. "בסדר" יוגב אמר והעיר אותי ממחשבותיי. "אני ואמיליה חושבים שמשהו יקרה ברגע שכל המשני צורה, אנחנו, כוח השינויי, נהיה ביחד." "כן," אמרתי בהיסח הדעת וחזרתי לשבת. "זה כתוב ביומן שלי, בעתיד." אמרתי וזזתי באי נחת כשהבנתי שכולם מסתכלים עליי. "משהו אמור להופיע. אבל כאן הפסקתי לקרוא, כי אז זה עלול ליצור את פרדוקס הפרפר. וגם יש מין... כוח כזה, שמונע ממני לקרוא." אמרתי במבוכה כשנזכרתי איך אור כתב את ההצלה שלי. אלוהים, אני חייב לו. זה רק גרם לי להיות עוד יותר מובך ולא להסתכל על אף אחד. "כוח?" אמיליה שאלה ושיחקה בשמיכה שלה. הנהנתי, מוטרד, כי נזכרתי גם בחלום שלי מקודם כשישנתי. "איזשהו בית אמור להופיע" אמרתי, שמח על הסחת הדעת. "ומפל." "חשבתי שאתה לא יודע מה יקרה" קים אמרה בהרמת גבה. חייכתי בהיסוס. "כן. אני לא יודע. אבל עכשיו חלמתי -" "הוא צודק" שמעתי קול חדש וכולנו קפצנו בבהלה. הנערה החדשה עם השיער השחור שהיה צבוע בפסים כחולים חייכה חיוך עקום וקמה. "אני מצטערת. לא התכוונתי. אבל...אממ, מה שמו, צודק." "אדל" מלמלתי והנערה הנהנה. "איזבל. אני -" "את צרפתייה?" נפלט לי. איזבל הנהנה, מבולבלת מהשאלה. "גם אני" אמרתי בהתלהבות. "ועכשיו תדברו כל היום," יוגב רטן. כולם צחקו ואיזבל הסמיקה. הייתי מרגיע את יוגב, אלמלא פחדתי כל כך. רק נשפתי במקום זה אוויר. "אל תדאג, מר ינשוף. רק התעניינתי." "ברור" ליאן אמרה מקדימה וכולם צחקו שוב. "לא, ברצינות. אני מסכימה עם אדל. הוא רק התעניין במוצא שלה, כי גם הוא צרפתי." היא המשיכה לדבר מההגה, בעוד ההגה עצמו ממשיך לדהור בהתלהבות כזאת שפחדתי שנתנגש במשהו, ואלמלא היינו מהבהבים ובלתי נראים לעיני בני תמותה, אין ספק שהייתי נכנס לפאניקה עכשיו. אבל לפחות הוקל לי עם משהו...מהקול של ליאן ומהחיוך הרחב של אמיליה. "בסדר," אמרתי ברטינה. "אז מה התחלת להגיד, איזבל? מה עם הבית והתליונים?" שאלתי, וזה השתיק את כולם מרוב מתח. איזבל התיישבה לאט ושתתה מהמים שלה. "אני לא יכולה להגיד. אבל אני כן יכולה להגיד שאתה צדקת. יש את פרדוקס הפרפר. "מישהו הולך להסביר מה זה אומר בכלל?" ליאן מקדימה שאלה והרימה יד, כאילו שהיא בכיתה והיא שואלת שאלה עכשיו. "ברצינות?" יוגב שאל והסתובב אליה. היא הנהנה עם הגב אלינו.

"זה מופיע עם כל סרט שני בערך שיש בו חזרה בזמן." יוגב אמר בבוז קל. "אז מה זה? אם אתה כל כך חכם." קים רטנה. יוגב הניד בראשו בעיניים עצומות. "קוראים לזה באמת אפקט הפרפר," הוא תיקן אותנו. "וזה אומר, שאם חוזרים בזמן ומשנים משהו בזמן שחוזרים אליו, אז ההווה שלך, כשתחזור אליו, עלול להשתנות או בחלקים קטנים, או בקנה מידה כזה שלא תזהה בכלל את תקופת הזמן שלך. זה בגדול. אני מניח, אדל, שגם בגלל זה אתה נחשב בעיני רבים כפושע, מעבר לעובדה שהפכת לסוג של בן אלמוות, עם היומן שלך." יוגב הוסיף. הנהנתי, מתפעל מההסבר. "נכון. ובגלל זה אסור לי לקרוא את העתיד שלי,שאתם, כנראה, מסתבר, נמצאים בו. אבל יש לי הרגשה טובה בקשר לאן שאנחנו הולכים אליו עכשיו." אמרתי באישור. "לאן אנחנו הולכים?" קים שאלה והתקרבה אלינו, כשהיא מכבה את הפלאפון שלה ושמה אותו בצד. החוויתי בראשי לאמיליה, והיא הסתכלה עליי בשאלה. כולם עקבו אחרי המבטים שלנו וגיחכתי בלב מזה. היה נחמד למתוח אותם. אפילו את אור מתחתי, והוא ידע יותר מכולנו פה על עולם הרגשניים. "עברת עולם, נכון?" שאלתי את אמיליה. וקים עיקמה את הפנים כי לא עניתי לה. "לעולם הרגשניים." אמרתי בעדינות. אמיליה הנהנה במבוכה ולא הסתכלה עלינו. "כן. כי חשבתי על משהו. אולי ה'מדהימים' האלה פיתחו שם תרופה למחלה ואולי הם מסתתרים שם ממנה. אז עברתי לשם." יוגב חייך לעצמו. "נכון. אממ, עמדנו להגיד לכם את זה מתישהו.-" "כן? מתי, כשנראה את פרפרי הענק האלו?" קים שאלה והתבלבלנו. הסתכלנו עליה והיא רמזה לנו במבטה להסתכל על הדרך. הסתכלנו לשם וראינו פרפרי ענק מרחפים, ופה ושם הם ירקו צבע ירוק. הנקודות שיש לכל פרפר היו אצלם בצבע הירוק הכהה אפילו, וכל פרפר היה בצבע זרחני אחר. אור נאנק ממקומו. "ברור שזה הם." מלמל. הנהנתי, המום. עברנו עולם. והוא היה מדהים: היה דשא בכל מקום, עצים, הרים מושלגים, יצורים מכל המיתולוגיות. "איך נמצא עכשיו את המחליף צורה העטלף?" אמיליה שאלה. הלוואי שהייתה לנו תשובה. במקום זאת, התחלתי להתייאש. כבר הכרתי את העולם הזה; אין סיכויי שנצליח. 

הערת הכותבת:

יששש סוף סוף אנחנו מתקדמים בעלילה

אנחנו כבר בפרק 34.

ו, כן, מפתיע, הפרק, אה?