קיללתי את עצמי בלב במגוון קללות של צרפתית ואנגלית ביחד. אם לא הייתי שקוע כל כך במחשבות על היומן שלי, הייתי שומע שהם באים. אבל לא. הייתי חייב להיות מוטרד. פרמליט...המקום הידוע לשמצה, מכל המקומות, הכרכרה הייתה חייבת להופיע בעולם הזה, שאני תמיד נזהר לא לבוא אליו. "תודה על מה?" שאלתי בזעף את האיש, בזמן שבינתיים הופיעו עוד אנשים. כולם לבשו חליפות שחורות והחזיקו מין רובה. "פרמליט" אמר האיש שדיבר אליי. "הניחוש שלנו נכון. תתפצלו ותחפשו אותו." האנשים הנהנו ועשו זאת. הלב שלי התחיל לדפוק בבהלה. פתאום הבנתי משהו שהייתי צריך להבין כבר קודם- אבל שוב, היומן. "לא" אמרתי בחרדה. האיש חייך אליי. "ועוד איך כן, אדל דל. היא שם. כולם שם. הם רק מחכים. ואתם עשיתם את זה בשבילנו. אנחנו כל כך אסירי תודה." הוא ניגב דמעה מזוייפת והדגיש את המיליה 'אסירי'. "היא אצלכם" אמרתי בתיעוב. האיש הניד בראשו. "היא אצלם. זה הגורל שלה. היא תוכל לצאת משם רק כשתשלימו את המסע." "אה" ליאן אמרה וכחכחה בגרון. "אפשר לדעת בבקשה על מה אתם מדברים? כי זה יהיה נחמד מאוד." "כן" אמיליה מלמלה. "אה, אדל לא סיפר לכם?" האיש אמר וחייך אליי, כשהוא מעמיד פני מופתע לאחרים. הסתכלתי עליו בתיעוב כשבתוכי אני מבוהל ונסער. אם הם יספרו מה קרה פה, אני אבוד. "טוב, אני לא מופתע. הוא לא היה רוצה שתחשבו עליו משהו כזה." זה השלב שבו הייתי נלחם, אלמלא היו לי רק כוחות מרפא עלובים. "סיפר מה?" יערה לחשה וליאן הסתכלה עליי. נשכתי שפתיים ברעד. "שהוא נלחם כאן, בקרב שאנחנו מדברים עליו, לפני שלושים וחמש שנה" האיש אמר. "שהוא כתב את הסוף של הקרב, כדי שהמקרה יהיה לטובתו." "מה זאת אומרת 'כתב?'" אור שאל. "לא תהיתם אף פעם מה השם משפחה שלו?" האיש אמר ונראה באמת מופתע הפעם. "טוב...קוראים לו אדל כריסטיאן. לפני שלושים וחמש שנה הוא נלחם כאן איתנו-לא איתנו פיזית, כמובן, אבל הוא כן היה כאן באופן פיזי- כדי שלא נחשוף את החדר האבוד ונמנע מהמסע הזה להתחיל מוקדם מידי, לפני שכל המשני צורה יוולדו. הקרב היה אכזרי:

המון משלנו ורגשניים נהרגו." הוא נאנח. "אבל כמובן שאדל הביא איתו את היומן שלו. ובכך הוא הופך לפושע." איך?" ליאן שאלה. "אסור להפוך לבני אלמוות," אמר האיש. "מי שהופך לבן אלמוות הכוחות שלו נהיים מסוכנים ומעבר לשליטה. אבל אדל כאן התעלם מכל זה ושיכתב את הקרב לטובתו." התנשמתי בלחץ ושלחתי אליהם מבטים מתחננים. הם הסתכלו עליי ברחמים ועצב משולבים. "בבקשה" אמרתי בזמן שאנשים קשרו אותי ולקחו אותי איתם, הנחתי שלאיפה שקים. "אני לא פושע, עשיתי את זה בשבילנו!" צעקתי בתחנונים. ומיד לאחר מכן עילפו אותי.