☆ בתמונה נינה הבת הקטנה של
לונה ולוקה (תתעלמו מהפרווה הלבנה כי היא רק שחורה)

"נינה" שמעתי את קולה של אמא מהדהד באוזניי.
ורצתי להתחבא מתחת לספה.
קוראים לי נינה, אני אומגה בת 6 ואני אוהבת מאוד מאוד מאוד שוקולד אבל הכי הכי אני אוהבת לעצבן את אמא שלי. אבא אומר שאני ומיילו ירשנו את זה ממנו והוא צדק, רק שהוא היה כמה רמות מעלינו.
מיילו הוא אחי הגדול למרות שהוא דיי קטן בעצמו, הוא כול הזמן מציק לי ולוקח את הממתקים שלי...הוא לא תמיד נחמד אבל הוא תמיד מגן עליי.
אני אוהבת את הלהקה שלי ואת חברות שלי אבל דבר אחד אני לא אוהבת...הפרווה שלי.
אחת הסיבות שנתנו לי את השם נינה שפירושו רבת עוצמה, הייתה בגלל הפרווה הכהה שקיבלתי שהייתה כמו של האלפות החזקים בלהקה.
דודה הירה ודודה היילי אמרו שהפרווה השחורה שלי היא ייחודית...מתנה מאלת הלבנה אבל אני העדפתי להיראות כמו שאר האומגות, נורמלית.
אומנם ירשתי את פרוותו השחורה של אבי אבל את עיניי התכולות כולם ידעו שירשתי מאימי.
אבא ואמא סיפרו לנו שהם אימצו את מיילו כשהוא עוד היה תינוק אבל לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת, הוא תמיד היה אחי הגדול ותמיד ישאר אחי הגדול.

אחריי שאמא מצאה אותי מתחת לספה היא נהייתה אדומה מכעס וזה גרם לפרץ צחוק להיפלט מפי.
אחרי שהתחנפתי אליה עם חיבוק דוב ומלא נשיקות בלחי היא שיחררה אותי לבית הספר.
השיעורים היו משעממים ושוב פעם נרדמתי על השולחן ללא כוונתי.
"היא יצורה" שמעתי התלחששויות לידי ושיפשפתי את עיניי שהיו עד עכשיו עצומות.
בטא מהכיתה שמימול נראלי התקרב לכיווני ומבט של גועל היה על פניו.
"למה שלא תלכי להיות עם שאר היצורים ותעופי מהלהקה שלנו" הוא צעק והרגשתי את דמעותיי מצטברות בעיניי, שנאתי כמה חלשה הייתי.
הנקודה החלשה שלי, הייתה הפרווה שלי וכולם ידעו את זה.
משכתי באפי וניגבתי את דמעותיי בראש מורכן, ללא רצוני נעלבת מהבטא שמולי.
אם רק הייתי חזקה יותר, לא הייתי נפגעת כול הזמן ממה שהם אומרים עליי.

חבטה נשעמה לפתע והרמתי את ראשי במהירות.
שערו השחור של מיילו הופיע מולי ועיניו הכחולות זהרו בזעם, ריחו התחזק מהכעס והתפזר בכיתה.
"תסתום את הפה שלך ואל תדבר אל אחותי" הוא ריתק את הבטא לריצפה ושלח אגרופים לכיוון פרצופו, גורם לדם להתפזר מסביבו.
ידעתי שהוא שוב פעם יסתבך בצרות עם המנהל אז עשיתי מה שאני עושה תמיד ומשכתי בידו כדי שיקום ממנו.
"מיילו אני בסדר" הוא נעצר, הסתכל עליי לכמה שניות ואז קם מהבטא הפצוע כשהוא מושך אותי מחוץ לכיתה.
"אם אני אראה שאתה מתקרב אליה עוד פעם אחת אני אהרוג אותך" הוא זרק עם עיניים רצחניות לפני שיצאנו מדלת הכיתה.
כמובן שהמנהל קרא לאבא שלנו כששמע מה קרה.

ישבנו אני ומיילו אחד ליד השני בחדר המנהל כשהוא מרגיע אותי שהכול יהיה בסדר.
לא היה אכפת לי שהוא יקח את כול השוקולדים שלי עכשיו אבל המחשבה שלי נקטע כשאבא נכנס לחדר המנהל וביקש ממנו להשאיר אותנו לבד.
הוא התכופף מול שני הכיסאות שישבנו בהם.
"מה קרה הפעם?" מבט מיואש עיטר את פניו ומיד התפרצתי להגנתו של מיילו. הוא תמיד רב עם שאר האלפות בכיתתו אבל הפעם הוא עשה את זה כדי להגן עליי.
"זאת הייתה אשמתי" שיחקתי עם אצבעותיי וחיכיתי לתגובתו הכועסת.
"עוד הפעם הציקו לך?" אבא שאל בעדינות והינהנתי בחוסר חשק, לא רציתי להודות בזה.
"אני דאגתי שזה לא יקרה שוב" מיילו דיבר הפעם ועיניו הכחולות זהרו שוב בכעס.
לא ציפיתי שאבא יחייך כתגובה אבל זה מה שהוא עשה וזה הפתיע גם את מיילו.
"הייתי דואג לזה בעצמי אם לא היה מדובר בזאבים קטנים" עיניו האדומות גם זהרו בצבעם האדום ופחדתי שיש אמת בדבריו.
"אבל אני בסדר, הכול בסדר עכשיו" גרמתי לעיניי הרצח הזוהרות של שניהם לפנות לכיווני ולהירגע.
התחלתי לפחד באמת לחייו של הבטא שהציק לי כמה שניות קודם לכן.

"אני גאה שהילדים שלי מגנים אחד על השני" הוא התרומם על רגליו ופנה למיילו.
"ואני אדאג שלא תענש, בכול זאת יש יתרונות בלהיות ראש הלהקה" מיילו ציחקק בגיחוך ואני אחריו.
אם אמא הייתה יודעת על זה היא באמת הייתה מרביצה לבטא שהציק לי ואז בכלל היינו מסתבכים, מזל שאבא ממתן אותה.
אחריי כול מה שקרה במקום ללכת הביתה הלכנו לבית של דודה הירה, כנראה שאמא שוב פעם התעצבנה על אבא והלכה להירגע שם.
נכנסו לבית כשהירה קיבלה את פנינו ואמא ישבה על הספא עם גבות זעופות.
"אני עדיין לא מדברת איתך" היא הצביעה על אבא עם שפתיים קמוצות ואני ניסיתי לחשוב על מה הוא עיצבן אותה הפעם?
"אמרתי שאני מצטער" הוא ניסה להיתקרב אך כשראה את המבט שלה הוא נעצר בחצי הדרך.
"לא היית אמור להתחיל איתם ריב בכלל, להזכירך אנחנו בהסכם שלום עם הפראיים" היא האשימה אותו ואז הבנתי למה היא כועסת כול כך.
בכול פעם שהוא מסכן את הסכם השלום איתם, אמא מתעצבנת והיא גם לא אוהבת שהוא מסכן
את עצמו.
לימדו אותנו בכיתה שהלהקה שלנו הייתה ביריבות עם הפראיים עוד מלפניי שנולדתי אבל המצב נרגע בזכות אמא שלי והסכם השלום למרות שלי לא היה נראה שזה יחזיק מעמד לעוד הרבה זמן.

אמא נישקה את ראשי ואז את ראשו של מיילו לפניי שהירה הובילה אותנו לחדר שליד הסלון כשאחר כך היא נכנסה לחדר שלה, כאילו היא כבר רגילה לשטויות של ההורים שלנו ואנחנו הצצנו עליהם מכניסת החדר, מצוטטים בשקט.
"ואמרתי לך כבר, תן לי להירגע" אמא שיפשפה את מצחה בייאוש והסתכלה לכיוונו.
"בסדר, אני רק באתי לקחת משהו ששייך לי" אמא חיכתה ליראות על מה הוא דיבר אבל לפניי שהיא הספיקה להבין הוא הרים אותה על כתפו.
ידעתי שזה מה שיקרה, אומנם אמא עדיין לא קלטה את זה אבל אבא מצא שיטה...כול פעם שהיא מתעצבנת עליו ולא רוצה לדבר איתו הוא פשוט מניח אותה על הכתף שלו כמו שק תפוחי אדמה ומכריח אותה להקשיב לו, זה דיי מצחיק כשחושבים על זה.
"תוריד אותי!" היא נתנה אגרופים לגבו אבל זה לא הוזיז לו במיוחד.
אני ומיילו עצרנו את הציחקוקים שלנו כדי שהם לא ידעו ששמענו אותם ובדיוק אז הירה יצאה מהחדר.
"אני אשמור על הילדים עד שתסיימו" היא קרצה
בחיוך והמבט הכועס של אמא אמר הכול, דודה הירה הולכת לשלם על זה אחר כך אך לא נראה שהיה לה אכפת.

"אל תדאגו, אני אגרום לאמא שלכם לסלוח לי" אבא שם לב שהצצנו מהצד וקרץ לנו לפניי שיצא מדלת הכניסה כשאמא עדיין על כתפו ואנחנו כבר הבנו שהוא ניצח. תמיד כשזה קורה היא מתרככת בשנייה. אנחנו לעומת זאת זכינו להישאר לישון הלילה אצל דודה הירה, הכי כיף אצלה כי היא נותנת לנו מלא ממתקים.
כשהגיע הלילה התארגנו לישון במיטות שדודה הירה אירגנה לנו ודיי התגעגעתי לאיזבל.
איזבל הייתה הבת של דודה היילי ודוד ניקו, היינו החברות הכי טובות ותמיד סיפרנו אחת לשנייה הכול וגם היינו בערך באותו הגיל.
רציתי לספר לה הכול על היום אבל הייתי צריכה לחכות עד מחר.
הלילה היה שקט והתהפכתי כמה פעמים במיטה בניסיון להירדם, בדרך כלל לוקח לי פחות מחמש שניות כדי ליפול לשינה עמוקה אבל הפעם לא הצלחתי. היה ירח מלא והתבוננתי בו מבעד לחלון מתוך שיעמום.
משהו היה שונה הלילה ולא הצלחתי להבין מה, כאילו משהו קרא לי או מישהו?

פתחתי את החלון בשקט ובעדינות כדי שמיילו שישן במיטה ליד לא יתעורר מהרעש.
קפצתי מהחלון לאדמה בקלילות בגלל שהיינו בקומת הקרקע ושיניתי את צורתי לזאבה השחורה והקטנה שלי.
התחלתי ללכת לכיוון מה שמשך אותי וגיליתי שהתקדמתי לכיוון היער אך לא עצרתי.
כשהייתי כבר בעומק היער, קפצתי מעל שיח גדול שהיה מולי והתנגשתי במשהו קשה, התגלגלנו שנינו עד שנעצרנו מול עץ גדול.
עמדתי על ארבעת רגליי במהירות, זנבי הורם באיום וגיליתי מולי זאב קטן כמוני רק טיפה יותר גדול בצבע אפור כהה ועיניים אפורות.
"מה את עושה בשטח שלנו?!" הוא חשף עליי את שיניו וגירגר לכיווני באיום.
חציתי את הגבול?! אבל רק התהלכתי קצת, איך יכול להיות שכבר התרחקתי כול כך מהשטח של הלהקה שלנו?!

הזאב שמולי ראה את הבילבול בפניי ונירגע מעט, הירח המלא האיר על שנינו באמצע היער.
"לא התכוונתי, אבא שלי הזהיר אותי לא לחצות את הגבול, זה היה בטעות" ניסיתי להתרחק ממנו אך הוא התקרב אליי יותר.
"הריח שלך מוכר...מי זה אבא שלך?" הוא ניסה לזהות אותי לפי הריח אך התקשה.
"לוקה ראש הלהקה מהמערב" פרוותי סמרה בחשש ולא ידעתי מה הולך לקרות, הוא הולך להרוג אותי?
"ומי זה אבא שלך?" שאלתי בתקווה שהוא יחזיר לי תשובה כמו שאני עניתי לו.
הוא השתהה טיפה ואז הסתכל עליי עם עיניו האפורות והעמוקות.
"טאורן, מנהיג להקת הפראיים"

......
טוב אז עכשיו סופית נגמר הסיפור💗
אני יודעת שהסוף הזה דורש המשך ובגלל זה אני ישקול לעשות חלק שני לסיפור ואם כן אתם תישמעו לגביי זה בהמשך אז אל דאגה😉😘
נורא נהנתי לכתוב את הסיפור ולשמוע את כול התגובות שלכם ולקבל לייקים😋😇😘
לסיפור הבא שלי קוראים - cross the line או בעברית-לחצות את הקו ומבטיחה לכם שאתם לא תתחרטו אז כדי לכם להתחיל לקרוא😏
;) :) ;)