הלכתי לכיוון ביתי חושבת על אירועי היום,
על שהצלחתי לשכנע את מריאנו לתת לי להצטרף לשיעורי הצייד ועל כך שלא השתגעתי מלוקה כמו בדרך כלל והצלחנו לבצע בערך שיחה כמו שני זאבים נורמליים.
נכנסתי כהרגלי בשקט הביתה אך זה לא מנע מאמא שלי מלצוץ משום מקום ולהפיל לי את הלב לתחתונים.
אחרי לילה מלא בהרצאות מאימי, קמתי בעייפות ליום הארוך באוניברסיטה ואני לא יכולתי לסבול את העובדה שהייתי צריכה להישאר עם העיניים פתוחות לעוד 8 שעות.

היום עבר באיטיות מייסרת ולא משנה כמה זמן העברתי בשינה על השולחן או על היילי הוא לא נגמר.
סוף סוף הגענו לשיעור האחרון ואני קמתי ממקומי "לאן זה?" מבט שואל עיטר את פניה של היילי ונזכרתי שמרוב עייפות לא סיפרתי לה את ההתפתחות של אתמול
"שכחתי להגיד לך אבל אני מצטרפת לשיעורי הצייד" אמרתי באדישות מעושה חושבת שאולי זה יקל על הבשורה אבל כמובן שזה לא היה המצב
"איך לעזעזאל?! אני שנייה מפנה את הראש וזה מה שקורה בסוף!" היא אמרה בקולי קולות ואני ניסיתי לסתום את פיה עם ידי כשרוב המבטים בכיתה הופנו אלינו, בוחנים ומגחחים.

"ולוקה הוא השומר שלי" זרקתי במהירות לפני שיצאתי בריצה מהכיתה לכיוון היער מתעלמת מצעקותיה מאחוריי.
רצתי בכיוון ריחותיהם של הזאבים האחרים ביער ובגלל חוסר ריכוזי התנגשתי במשהו מוצקי שנייה לפניי שהגעתי לשם.
הרמתי את ראשי למעלה משפשפת אותו עם ידי כדי שהכאב יעבור ועיני פגשו בעיניים זהובות. הן היו שייכות לזאב היחידי שיכול לשגע אותי בעולם הזה.
"על מה אתה צוחק לוקה?!" שאלתי בכעס כשראיתי את פרצופו הצוחק, מתרחקת ממנו מעט ונותנת לחושיי לחזור לעצמם.

"לא כול יום אני רואה אותך מתנגשת בדברים גמדה" הוא המשיך כשהוא מסדיר את נשימתו ואני החמצתי את פרצופי כתגובה, מתקדמת לכיוונם של הזאבים האחרים ביער ומתעלמת מנוכחותו ההולכת מאחוריי בחיוך.
כשהגענו עיניי קלטו את קייל מרחוק, הוא נופף לי בידו ולמרות שאמר אתמול שעדיף שאסתכל מהצד ולא אעזור, לא נטרתי לו טינה על כך והתקדמתי לכיוונו.
"סליחה על אתמול לונה, כשראיתי שלוקה אמר לך לעזור כמו כולם הבנתי שטעיתי" כאילו קרא את מחשבותיי הוא התנצל
"זה בסדר כול אחד היה מגיב ככה כשאומגה נמצאת בלהקת צייד" אמרתי בפשטות, מקבלת את התנצלותו.

כולם היו בצורתם האנושית ואני לא הבנתי מה הולכים לעשות בשיעור היום.
קייל ראה את מצוקתי ומייד קפץ לעזרה
"היום אנחנו הולכים להתאמן על הגנה עצמית בצורה האנושית שלנו למקרה והפראיים יתקפו" הוא הסביר ואני הנהנתי בשקט מסתכלת ובוחנת את פניהם של חבריי לשיעור.
"שכול אחד ילך לשותף שלו אנחנו נתחיל במה שלמדנו בשיעורים הקודמים ונמשיך משם" קולו של לוקה הגיע לאוזניי וסובבתי את גופי אליו, מנסה להבין איך אני אדע מה לעשות אם לא הייתי בשיעורים הקודמים.

"לונה בואי לכאן" לוקה פקד אחרי שכול שאר חבריי להקת הצייד התחלקו לזוגות בניהם והתחילו לבצע תרגילים שלא ידעתי לעשות.
התקדמתי בחוסר חשק לכיוונו יודעת שמשהו טוב בטוח לא הולך לצאת מהקרבה שלי אליו.
"מה אתה הולך ללמד אותי הפעם?" שאלתי בסקרנות, מפשילה את שרוולי חולצתי כדי שאוכל להילחם בקלות.
"הגנה עצמית" הוא אמר כמובן מאליו.
אני בעודי עצבנית עליו בפעם האלף
לא חיכיתי שיתן לי הוראות ופשוט חקיתי את
תנועות האחרים, שולחת את אגרופי לכיוונו, אך כמובן שהוא תפס אותו עוד לפניי שהספקתי להתחמק.

לא התייאשתי ושלחתי גם את ידי השנייה מצפה שלפחות הפעם אגרופי יפגע בו אך הוא תפס גם אותו.
שני אגרופיי היו כלואים בידיו ואני נאבקתי להשתחרר. כשהוא ראה את מצבי הוא משך אותי קרוב יותר אליו כך שפרצופו היה במרחק מילימטר ממני.
"איך את מצפה לפגוע בי אם עדיין לא לימדתי אותך איך להילחם" הוא שאל ואני כיווצתי את גבותיי בכעס.
"אני יכולתי לפגוע בך" מילמלתי בשקט, משחררת את ידיי ממנו.

"הפעם את צריכה להקשיב לי ולא סתם לקפוץ ולתקוף" הוא אמר ברצינות ואני הנהנתי בראשי בחוסר חשק
"תעמדי בעמידת מוצא" הוא פקד ואני חיקיתי את עמידתו.
הוא התקרב אליי מעט ושלח את אגרופו לכיווני אך לא נרתעתי, איכשהו ידעתי שלא יקרה לי כלום וכמו שחשבתי הוא נעצר כמה סנטימטרים מפניי

"כשמישהו מנסה לפגוע בך את משתמשת בשתי ידייך, אחת לחסימה והשנייה להתקפה"
הוא אחז בידי מדגים לי מה לעשות, לחסום את אגרופו עם יד שמאל ולהתקיף עם ימין. מגעו על עורי הסיח את דעתי והיה לי קשה להתרכז ובמזל המוח שלי התחיל לפעול על אוטומט.
תרגלנו את זה כמה פעמים עד שהצלחתי
"ראית אני קולטת מהר" אמרתי בגאווה אחרי כמה נסיונות אך כנראה שהתלהבתי מוקדם מידי כי הוא אחז בכתפיי סיבב את רגלו מסביב לרגליי והפיל אותי לרצפה.

"ממש, יש לך הרבה מה ללמוד" הוא הסתכל עליי מלמעלה בחיוך ואני בפעם הראשונה בחיי החזרתי לו חיוך, לא הבנתי מה שונה בפעם הזאת מהפעמים האחרות שהוא עיצבן אותי אבל ידעתי שמשהו בהחלט השתנה ביחסים שלנו. הוא שלח את ידו כדי להרים אותי מהרצפה ואני ניצלתי את ההזדמנות, משכתי את ידו לכיווני גורמת לו ליפול לידי.
"חשדתי שתתנקמי בי" הוא הניד את ראשו בייאוש מצד לצד
"היית צריך להקשיב לאינסטינקטים שלך" החזרתי לו כאילו זה מובן מאליו, נמנעת מלהביט לתוך עיניו שבזמן האחרון גרמו לתחושות מוזרות לעבור בתוכי.

קמתי מהרצפה במהירות מתקדמת לתוך היער לכיוון העיירה "מי אמר שסיימנו?" הוא צעק לכיווני, מתרומם גם הוא מהרצפה
"יש לי משהוא חשוב לעשות אז אני לא אוכל להיות גם בשיעור איתך אחרי שיעור הצייד" תרצתי והלכתי יותר מהר לדרכי כדי שהוא לא יעצור אותי.
הייתי חייבת להתרחק כמה שיותר מהר ממנו כי הראש שלי לא עבד לידו.
הרגשתי שבזמן האחרון התקרבנו יותר מידי ולא אהבתי את התוצאות של זה בכלל במיוחד בגלל שהגוף שלי הגיב אליו בצורה אחרת וללא רצוני.

"הנה את" שמעתי את היילי קוראת מאחוריי כשהתהלכתי ברחובות העיירה ובאמת ששקלתי אם לדפוק את הריצה של החיים שלי או להישאר ולקבל את גזר הדין.
"את עכשיו מסבירה לי הכול, את כול הפרטים" היא תפסה בידי וגררה אותי לכיוון הפארק, מונעת ממני את אפשרות הבחירה בעודי עייפה ומיואשת.
התיישבנו על הספסל הקבוע שלנו בפארק והיא הביטה בי כנראה ציפתה שאני יתחיל את סיפורי לבד וכך עשיתי.

"רציתי להוכיח את העמדה שלי אז הלכתי למריאנו והוא אישר לי להצטרך לשיעורי הצייד אבל בתנאי שלוקה יהיה השומר שלי כי הוא צריך לדאוג לכול הזאבים בלהקה וזה דיי מסוכן לתת לאומגה להיות בלהקת הצייד, אז אני הסכמתי לתנאים ובנוסף לכול שיעורי הצייד אני צריכה לעבור שיעורים נוספים עם לוקה על הגנה עצמית" סיימתי את דבריי לוקחת בחזרה את האוויר שאיבדתי לראותיי ומרימה את ראשי לעיניה של היילי שעד עכשיו הקשיבה לי בשקט.

"אני פשוט לא מאמינה" היא אמרה לאחר כמה רגעים, היא כנראה הייתה בשוק מרמת השיגעון שהגעתי אליה.
"אל תדאגי הכול בסדר" החזרתי לה בנחת
"אבל לפי איך שאת נראת משהו מטריד אותך" היא כנראה היחידה שיכולה לשים לב כשמשהו מפריע לי
"זה קשור ללוקה נכון?" היא שאלה שוב כשלא עניתי וזה פשוט היה כול כך מתסכל כמה היא צדקה.

גם אם לא רציתי, לוקה מילא לי את המחשבות בימים האחרונים יותר משהייתי מוכנה להודות...

.....
סליחה שלקח לי הרבה זמן להעלות פרק פשוט למדתי לבגרויות האחרונות שלי אז היה לי קצת לחץ אבל חזרתי ואני מוכנה להעלות עוד מלא פרקים, אז מקווה שאהבתן את הפרק ומצפה לתגובות
;) :) ;)