אני לא יכולה לתאר לכם את כמות הכאב שהרגשתי כשגופי התנגש בדלת, אומנם הדלת יצא מהמקום ונפלה על הריצפה אבל אני נפלתי ביחד איתה.
אנקת כאב נפלתה מפי והתעלמתי מהעיקצוצים שהיו בכתפי...
למרות הכאב הרב בכתפי, הצלחתי לקלוט באפי את הריח של מיילו והתחלתי ללכת בכיוונו לפניי שלוקה יבוא ויחליט לנעול אותי בעוד חדר ואז אני באמת ישבור את היד.
הלכתי בשקט ברחוב כשאור השמש מסנוור אותי בגלל שעת הצהריים ומלא דם וסימני מאבק נראו על הרצפה, שמעתי את יללות הפראים בצד השני של העיירה וניסיתי להבין למה הם נמצאים כאן אם היילי אמרה שהם חטפו את מיילו...
מחשבה פתאומית קפצה למוחי והבנתי שהם התפצלו, אבל למה שהם יעשו דבר כזה? למה להשאיר חצי מהלהקה שלהם כאן כדי להילחם?
יכול להיות שהם עשו את זה כדי להשאיר את האומגות והגורים מאחור אבל לא באמת יכולתי לדעת והודאתי לאלת הלבנה שהפראיים מעסיקים את לוקה כי ככה אני יוכל למצוא את מיילו מבלי שהוא ישב לי על הראש.

ניכנסתי אל תוך היער בעקבות ריחו החזק של מיילו. למרות שהוא היה גור, הריח שהוא הפציץ היה דיי חזק וזה בטח היה בגלל שהוא אלפא.
הלכתי בשקט וניזהרתי שלא ליפול על שתי רגליי כי ניחנתי ביכולת ליפול משום דבר.
אני לא ישקר, ההליכה ארכה זמן רב משחשבתי וכשהלילה התחיל לרדת שוב, הבנתי שביזבזתי הרבה זמן. הירח היה מלא והאיר לי את הדרך אך משהוא לא היה בסדר בו...הרמתי את ראשי למעלה כדי לגלות ירח אדום ועגול.
התפעלתי מיופיו וצביטה קטנה הורגשה בליבי כתוצאה מהמראה הזה אך התעלמתי ממנה והמשכתי בדרכי.
הרגשתי שחציתי את שטח האוייב, השטח של הפראיים וידעתי שאם אני לא יסוואה את ריחי הם יתפסו אותי כמו המקרה שהייתי קטנה.
הסתכלתי מסביבי, מנסה לקלוט משהו שיעזור ועיני קלטה את פרח האש שניחן בריח חזק ביותר.
לקחתי ומעכתי אותו בידיי, מורחת אותו על בגדיי שכבר לא היו נקיים.
הריח שלי טושטש ושמחתי שזה עבד.
אתם בטח לא מבינים למה ניסיתי להסתיר את הריח שלי אם כבר יש לי התאמה שרק הוא יכול להריח אותו, אבל אתם טועים... ההתאמה שלי הוא היחידי שיהיה מושפע ויוכל להריח את ריח הייחום שלי אבל בקשר לריח של הרגשות שלי...כולם יכולים להריח אותם ועכשיו הייתי דיי לחוצה.

הייתי בצורה האנושית שלי וניסיתי לשמור על נשימותיי סדירות כדי שלא ישמעו שעברתי את גבולם.
הרמתי את ראשי למעלה, מגלה מבנה יחסית נטוש מולי. לא ציפיתי שלפראיים יהיה משהוא שקשור לבני אדם ובטח לא מבנה שמדמה בית. היה לנו עוד הרבה מה ללמוד עליהם אבל ממה שהבנתי מהשיעורים שכן הקשבתי בהם...הפראיים שנאו אותנו מאז ומתמיד, לא משנה כמה פעמים מריאנו ניסה לעשות איתם שלום הוא לא הצליח.
הפראיים לא היו כמונו, הם לא הסתובבו כול הזמן בצורה האנושית שלהם למרות שהם יכלו.
הם העדיפו להישאר בצורה הזאבית שלהם ולחיות ביערות מבלי בתים או בגדים של בני אדם.
אז דיי הייתי מופתעת לגלות באמצע השטח שלהם שכלל עצים ומערות, גם מבנה נטוש.
נכנסתי בשקט, עדיין בעקבות ריחו של מיילו אך לא הייתי מוכנה לנשיכה בצד מותני.
התקפלתי תוך כדי שחסמתי אנקת כאב לצאת מפי.
מלא זאבים התחילו להקיף אותי, בצבעי חום ואפור.
כמעט שיניתי צורה אך קול גרם לי להעצר בפתאומיות.

"תחזרו לעמדות שלכם" הקול היה קר ופיקודי והרגשה משונה תיפסה במורד גבי, הקול שלו היה מוכר לי ולא הבנתי מאיפה.
המבנה שעמדנו בתוכו היה יחסית חסום ולא נתן לשמש להיכנס לבפנים אבל יכולתי לראות ספה מעופשת באמצע החדר הענק, ניסיתי לנחש מה הוא היה אך לא הצלחתי.
האיש המשונה התקדם לכיווני ושמחתי לגלות שבגדים היו על גופו. העיניים שלו היו הדבר השני ששמתי לב אליו כי אלו היו עיניים כסופות.
לזאב השחור שפגשתי לא מזמן היו עיניים כסופות ולא יכול להיות שזה צירוף מקרים שבדיוק ביום שפגשתי אותו הפראיים תקפו את הלהקה שלי.
הייתי עד כדי כך בטוחה שלא שאלתי אפילו אם זה היה הוא באותו הזמן כי הריח שלו גילה לי הכול.
אז זה אומר שראיו מהחלומות שלי הוא המנהיג של הפראיים? האחד שרצח את ההורים שלי?
לא ידעתי מה אני מרגישה באותו הרגע אבל זה בהחלט לא היה רגש של אהבה זה היה יותר בכיוון של זעם וטיפת רגש של...נוסטלגיה? כאילו כבר פגשתי אותו בעבר... זה גרם לי עוד יותר לחשוד.

"לואר" קולו הקר ביטא את השם שבחלומותיי כאילו חיכה לומר אותו שנים.
אז אני באמת הגילגול נשמות של מנהיגת זאבי הירח... לאט לאט הכול התחיל להתחבר לי.
למה הפרווה שלי הייתה שונה, למה לא קיבלתי את עיניין המעמדות ולמה כול הזמן רק ניסיתי להוכיח לכולם שגם אני מסוגלת להילחם...
זה היה בגלל שכבר חוויתי מלחמות בעבר וכבר ידעתי מה ההרגשה של האדרנלין בתוכי.
ניזכרתי בקרב הראשון שהיה לנו עם הפראיים עם הלהקה שלי, שלא פחדתי לקפוץ ישר לתוכו ולהגן על לוס ודייגו הגורים הקטנים...כאילו כבר עשיתי את זה בעבר...עם דיאה אחותו של ראיו, בגלל זה הסיטואציה הרגישה לי מוכרת כול כך.
אבל אם זה נכון, מה הולך לקרות עכשיו? כשלוקה כבר סימן אותי? המיועד הגורלי שלי זה ראיו אבל אני כבר סומנתי על ידי מישהו אחר.
חשבתי שאני ירגיש חצוייה, שאני לא אוכל להתמודד עם הבחירה בניהם אבל עכשיו כשהבטתי במנהיג של הפראיים...לא הרגשתי כלום.

"איפה מיילו?" ניסיתי להיראות חסרת פחד.
הרחתי את שאר הזאבים שלפניי רגע רצו לתקוף אותי מקיפים את המבנה מבחוץ.
"הגור הזה שייך ללהקה שלי" הוא התקרב אליי ועיניו הכסופות היו קרות כקרח.
"הוא לא שייך לך! לא אחרי מה שעשית להורים שלו!" זרקתי בכעס את האשמות לכיוונו והוא תפס את פניי עם ידו.
"אני לא יסבול מורדים בלהקה שלי" עיניו היו רצחניות ולא יכולתי להאמין שהוא גילגול הנשמות של ראיו...מה הולך כאן?
"אני רואה שכבר סימנו אותך" ניסיתי לשחרר את ידו מסנטרי אך הוא היה חזק ממני. התעלמתי מדבריו והמשכתי בשלי.
"למה אתה תוקף את הלהקה שלי? מה זה נותן לך?!" ניצלתי את המצב כדי לנסות להבין למה הוא היה ככה, למה היינו צריכים לאבד את כול האנשים האלה בלהקה שלי כולל את ההורים שלי בגלל המתקפות שהוא פקד על הפראיים שלו לעשות!

"המנהיג שלכם הוא האוייב הניצחי שלי, אני לעולם לא יכנע לו" על מי הוא דיבר? על מריאנו? למה שהוא יהיה האוייב הניצחי שלו?
פניו הראו לי שהוא קלט ריח חדש והוא אחז בידיי בחוזקה, מושך אותי ללא רצוני מחוץ למבנה אל היער ורחוק יותר ממיילו כששאר הזאבים בעקבותיו.
נעצרנו במקום עם מעט עצים.
"הוא כאן" חיוך מפחיד התפרס על פניו ואני עדיין ניסיתי להשתחרר, על מה הוא דיבר לעזעזל.
כשהרחתי את הריח שלו נעצרתי באחת.
סובבתי את ראשי באיטיות לכיוון העצים שהיו מאחוריי, מתבוננת בזאב השחור שעמד שם.
עיניו היו אדומות כדם בדיוק כמו העיניים של ראיו לפניי ששונו.

הרחתי את האוויר שנשאר עומד בינינו וניסיתי להבין מה קורה כאן, הריח הזה...הריח המוכר הזה הוא היה של לוקה?

.......
טוב אז עכשיו כשכולם מבולבלים סופית עבודתי כאן הסתיימה...סתם לא באמת, אתם פשוט תצטרכו להמשיך ולקרוא את הפרק הבא כדי לסדר לעצמכם קצת את העיניינים.
אז מקווה שאהבתם ושום פעם מזכירה שאלו הם הפרקים של הסוף אז תתכוננו...
מחכה ללייקים ותגובות ;) :) ;)