קמתי במהירות לבכי צורם באוזני וגיליתי את לוקה מערסל את מיילו בידיו ליד המיטה כנראה מנסה להרדים אותו.
הלב שלי התחמם כשראיתי אותו ככה ולא יכולתי להימנע מהבהייה שלי בו.
"את מתכוונת לעזור לי מתישהו או שאת הולכת להישאר עוד הרבה זמן במיטה?" הוא שאל לפתע כשהוא מביט מבעד לכתפו אליי, קולט שקמתי משנתי שכללה בפעם המאה עוד חלום מוזר.
"תן לי" קמתי מהמיטה ולקחתי את מיילו מזרועותיו, נידנדתי אותו קצת עד שהוא נרגע ושיחק עם שערי.
הרמתי את מבטי הגאה לכיוונו של לוקה כדי לגלות שהוא הסתכל עליי כול הזמן הזה בחיוך שלא אופייני לו.
"על מה אתה חושב?" הנחתי את ראשו של מיילו על כתפי וטפחתי על גבו בעדינות כדי להרגיע אותו כי זה מה שזכרתי שעושים לגורים קטנים שרק נולדו.
"אם היית יודעת על מה אני חושב לא היית ישנה איתי באותה המיטה" הוא קבע ואני הסתקרנתי לדעת מה הולך לו בתוך המוח אך רציתי יותר לדעת למה הוא התנגד כול כך ללהיות ראש הלהקה הבא...
"למה אתה לא רוצה להחליף את אבא שלך?"
ניסיתי לשמור איתו על קשר עין שלא כמו בפעמים הקודמות שהתחמקתי ממנו.
"אחד התנאים לשלוט על הלהקה הוא שבוחרים מי יהיה ההתאמה שלך" לא ידעתי את זה וזה דווקא הסביר דיי הרבה למה הלוקה שאני מכירה לא רוצה לקחת את האחריות לידיים.
"ואני לא רוצה לחיות לפי תנאים של אחרים" הוא המשיך כשהוא לא מנתק את קשר עיניו מעיניי גורם לסומק להתכסות על לחיי ללא רצוני, משהו במבט הזה שהוא שלח אליי רמז לי משהו שלא רציתי לגלות, לפחות לא עכשיו.

ניתקתי את קשר העין ביננו והנחתי את מיילו שכבר נרדם בידיי על אמצע המיטה בתקווה שלא תיהיה פעם הבאה שנצטרך לקום כדי להרגיע אותו.
נשכבנו שנינו שוב ולוקה נרדם בשנייה שהראש שלו הונח על הכרית מה שגרם לגיחוך קטן להיפלט מפי.
הוא נראה מותש ולא יכולתי להאשים אותו, אירועי הלילה בהחלט היו מתישים מאוד.
התהפכתי במיטה, נזהרת לא לגעת במיילו ולהעיר אותו אך לא משנה מה עשיתי לא הצלחתי להירדם.
אתם יכולים להגיד שאני מטומטמת כי בפעם האחרונה שיצאתי להסתובב ביער חזרתי עם גור קטן אבל הרגשתי כאילו אלת הירח בעצמה אומרת לי ללכת לשם, כאילו משהו משך אותי לשם כול פעם מחדש...
יצאתי בשקט מהדירה כשכול מה שעליי זה הנעליים שלי ושניתי את צורתי לזאבה הצחורה שלי ברגע שנכנסתי ליער.
הרחתי את ריח עליי הסתיו של העונה והרגשתי את האדמה היבשה מתחתיי, נרגעת תחת הירח הכמעט מלא שמולי.
ריח פתאומי גרם לי להסיט את מבטי במגננה לכיוון השיחים, היה משהוא מוכר בריח הזה כאילו עבר הרבה זמן מאז שהרחתי אותו אבל עדיין לא מספיק בשביל שאשכח, ריח נוסטלגי.

עיניים כסופות הסתכלו עליי מבעד לשיחים ואני נשארתי עומדת על ארבעת רגליי במקומי, לא מעיזה לעשות אפילו תזוזה אחת קטנה.
זאב שחור התרומם באיטיות והתקדם לכיווני, זאב שחור...לא היו לו עיניים אדומות אבל משהו בו היה מוכר, יכול להיות שזה הזאב שהציל אותי בילדותי? אבל זכרתי בברור שהיה לו עיניים אדומות...
כאב חד תקף את ראשי ואיבדתי את הכרתי, כאילו הסיבה להתעלפותי הייתה הזאב הזה..הזאב השחור.

"לואר! לואר!" יללותיו נשמעו באוזניי חזק וברור, כול גופי זעק מכאבים ולא יכולתי לעמוד מרוב כובד משקלי.
הרמתי את עיניי בקושי למעלה וההבנה נחתה עליי, אין פלא שאני גוססת הריי נפלתי מצוק.
"למה עשית את זה?!" ראיו ליקק את פצעיי הרבים מהנפילה במטרה לגרום לי להתרפא אך אני ידעתי שזה אבוד, הירה הייתה לידו...חברתי הטובה ביותר יללה בכאב ובצער.
"לואר!" קולו של טאורן ידידי הוותיק הגיע גם הוא לאוזניי שניות אחריי והרגשתי את גופו הפרוותי והשחור של בן הזוג שלי מתקשה, עיניו זהרו באדום והתכוננו לתקוף.
אל... תלחמ..ו" קולי רעד בחולשה ובמזל השניים הקשיבו לבקשתי. הייתי צריכה לדעת שזה יקרה, אבל בסופו של דבר התנהגתי כמו עיוורת...טאורן היה מאוהב בי ואפילו לא שמתי לב. הייתי צריכה לפול מצוק כדי להבין את זה...הוא התכוון לדחוף את ראיו מהצוק ולהרוג אותו, ראיתי זאת בעיניו אבל לא הייתי מוכנה שהוא יפגע...לא הייתי מוכנה שהאהוב שלי יפגע אז דחפתי אותו בשנייה האחרונה כדי שאני יפול...
"לך לך ואל תחזור לכאן יותר...לעולם!" ראיתי בגופו שראיו זעם וטאורן לא התכוון לסגת גם הוא אך אז יללתי לכיוונו וביקשתי במבטי שיברח ויממש את בקשתי האחרונה לפניי שיהרגו אותו ויהיה מאוחר מידיי.
הוא שלח לעברי מבט אחד אחרון לפניי שהסתובב, רץ ולא הסתכל לאחור יותר.
"בבקשה תגידי לי שיש מה לעשות!" ראיו התחנן בפני הירה, מעולם לא שמעתי אותו מתחנן לפני ונאלצתי לסבול הרבה מחוסר הנימוס שלו כשהפכנו לבני זוג וזה לא היה רק למען הלהקות שלנו...זה גם היה למען הלבבות שלנו.
"אין לי איך לרפא אותה" הירה יללה בכאב שנית וראיו לא התייאש וניסה לרפא את פצעי שוב ללא הצלחה...
"מה עם אלת הלבנה! תבקשי ממנה פיתרון" הוא התחנן שוב והכאב היה בלתי נסבל, ידעתי שאני עומדת למות בכול רגע אבל לפחות הייתי איתו.
הירה נעצרה לרגע ועצמה את עיניה הירוקות, כמו שהיא עשתה בדרך כלל איתי כשהיא התייעצה עם אלת הלבנה.
"היא כבר לא תוכל לחיות בגוף הזה אבל תוכלו להיפגש בחיים הבאים" הירה פתחה את עיניה והייתה נראת נחושה יותר מתמיד.
"אבל המחיר שתצטרך לשלם יהיה כבד לא רק על גופך, נשמתך תסבול כול רגע שתחייה בעולם הזה עד מותך או עד שתתאחד איתה שוב" לא רציתי שהוא יקח את האפשרות הזאת אבל גם לא יכולתי לעצור לא אותו ולא את הירה.
"ראיו..לא" אמרתי בקושי וניסיתי להניע אותו מיזה אך הוא רק קירב את פניו אליי עם עיניו האדומות והדומעות וחיכך את ראשו בראשי.
"אין שום טעם לחיים שלי בלעדייך" דמעות ירדו מעיניי על פרוותי הלבנה ללא הפסקה וידעתי שהוא כבר החליט ואין דרך חזרה מיזה.
הירה וראיו נעמדו אחת מול השני ויללו את שבועת הירח, ראיתי את ראיו מתקפל לרגע בכאב ולא יכולתי לסבול לראות את התהליך הזה של טקס גילגול הנשמות אז עצמי את עיני העייפות.
האור שבקצה התחיל לעטוף אותי אבל ניעור קל החזיר אותי לשניות האחרונות שלי באדמה, הם סיימו את הטקס, הירה ליקקה את לחיי ונפרדה ממני בפעם האחרונה, מגלה לי ירח אדום ומלא מאחוריה.
ראיו התקרב אליי אחריה, פרוותו עדיין הייתה שחורה כפחם אבל עיניו כבר לא היו עיניי הדם שהכרתי, אלו היו עיניים אחרות...עיניים בצבע...

קמתי על ארבעת רגליי כשהתעוררתי מהחלום שחלמתי מגלה שכבר כמעט בוקר והזאב השחור שהיה מולי נעלם...
אם מה שחלמתי עכשיו נכון זה אומר שהזאב שפגשתי עכשיו היה ראיו?! הוא המיועד הגורלי שלי? זה שיפתור את כול הבעיות שלי? בהתחלה תהיתי אם זה באמת הזאב מהחלומות שלי בגלל שעיניו היו כסופות ולא אדומות אבל ממה שהבנתי מהחלום הזה...לא, מהזיכרון הזה... העיניים של ראיו כבר לא היו אדומות יותר, אומנם לא הצלחתי להישאר בחלום מספיק זמן כדי לראות לאיזה צבע הם השתנו אבל זה כבר היה מובן מאליו, רק ככה אפשר להסביר את הריח המוכר, הפרווה והעיניים הכסופות של הזאב השחור.
ידעתי שאני חייבת ללכת אחריי הריח שלו ולמצוא אותו אז שיניתי את צורתי ולקחתי את הבגדים הראשונים שראיתי בתוך העץ שהיה מולי, מחבואי הבגדים האלה בהחלט היו שימושיים.
התכוונתי לצעוד בכיוון הריח של הזאב השחור כי ידעתי שמיילו עם לוקה והייתי רגועה אך הריח שלו שהופיע פתאום מאחוריי גרם לי להסתובב במהירות.
"מה אתה עושה כאן? איפה מיילו?" התחלתי להילחץ אך דבריו אחריי זה הרגיעו אותי מעט.
"הוא עם ניקו והיילי, מה את עושה כאן?" הוא הריח את האוויר כדי לנסות להבין מה הוא מפספס וריחו של הזאב השחור נקלט באפו, זעם עמוק ריצד בתוך עיניו ואני נבהלתי מהשינוי הפתאומי בפניו אז התרחקתי מעט.
הפרצוף שהיה עכשיו ללוקה על הפנים לא היה דומה לשום דבר שהכרתי, כעס טהור היה מוטמע בו ואני רעדתי מולו ללא רצוני.
למה אני מרגישה ככה? למה הוא הגיב לריח של הזאב השחור בכזה זעם? הריי הריח שלי בשליטה עכשיו?!

"לוקה?" שאלתי לשמו כדי ליראות אם זה יוציא אותו מהטראנס שהוא נכנס אליו אך קולי לא הגיע אליו.
הוא התקרב אליי במהירות שיא ושיטח אותי על האדמה כשהוא מעליי, לא נותן לי שום יכולת לזוז למרות שהתפתלתי מתחתיו.
"עזוב אותי!" הוא אחז בידיי והסיטואציה הזאת הזכירה לי מלא אחרות לפנייה שרציתי לשכוח.
הדמעותיי שיצאו מעיניי שלא כמו בפעם הקודמת לא הוזיזו לו עכשיו, עיניו זהרו בזהוב ולא הראו שום חמלה או דאגה.
"את שייכת לי" קול האלפא שלו הרעיד את גופי וכאב חד פילח את עורי כששיניו נשכו את צווארי...

.......
טוב אחד, הפרק יצא ארוך אז תהנו ושתיים אנחנו מתקרבים לסוף של הסיפור אז תתכוננו.
ושוב פעם אני אומרת שאתם תבינו הכול
בסוף אז אל דאגה ועד לפעם הבאה...
אז מקווה שאהבתם ומחכה ללייקים ולתגובות ;) :) ;)