הפראים לא משחררים מאיתנו, הם כבר תקפו את הלהקה שלנו פעם אחת ועכשיו הם רוצים לתקוף שוב.
עברו שבועיים מאז שההורים שלי היו צריכים ללכת לעזור בגבול כדי להדוף אותם, אבא שלי נלחם עם כוחות ההגנה ואמא שלי עוזרת לטפל בפצועים, רציתי להצטרף אליהם אבל הם לא הסכימו ואמרו שמישהו צריך לשמור על הבית...כאילו שאני באמת קונה את זה.
לאומגות אסור להיות בקו ההגנה ובגלל שאמא שלי בטא הסכימו לה להצטרף לאבא שלי.
באוניברסיטה עדיין נעצו בי עיניים אבל לא כמו בימים הראשונים שאחרי התקרית בבניין הדירות.
השיעורים היו מייגעים וכול מה שרציתי לעשות היה לקפוץ מהחלון וללכת להילחם לצידם של ההורים שלי, כמובן שאחרי שלוקה שמע את הבקשה שלי ממריאנו הוא היה הראשון להתנגד ואביו מיד אחריו, מה כואב לו להיות פעם אחת לטובתי?

המרצה שמלמדת היסטוריה נכנסה אל הכיתה ואני הנחתי את ראשי בשנייה ששמעתי אותה מתחילה לדבר, יודעת שאין טעם שאני יקשיב לה כי גם ככה לא הייתי מרוכזת.
דאגתי כול כך להורים שלי, הם נלחמו בגבול עם הפראיים ואני הייתי פה בשיעור היסטוריה, לא עושה שום דבר משמעותי...בשביל מה לוקה אימן אותי אם לא להגן על הלהקה שלי בשעת צרה.
המרצה שראתה אותי ליד היילי ניסתה ליגרום לי להקשיב אבל ללא הצלחה, עייפות נפלה עליי באותו הרגע ושקעתי לשינה עמוקה...

תפסו אותי, אני לא מאמינה שתפסו אותי, לא יכולתי להאשים אף אחד מלבדי...לא הייתי מוכנה למתקפת הפתע שלהם ועוד יותר לא הייתי מוכנה לכוח הלחימה שלהם.
הוא ידע שאסור לו להרוג אותי, ראיו ידע שבשנייה שאני לא יהיה בין החיים זאבי הירח ירגישו בכך ויתקפו שוב, אז הוא כלא אותי בתוך המקום הזה...המערה הזאת כדי שהוא יוכל לשלוט בזאבי הירח...בזאבים שלי.
"אני מציע לך להתמקם נסיכה כי את לא הולכת לעזוב בזמן הקרוב" הוא התקדם לכיווני כולו גאה עם זנבו למעלה וכול מה שרציתי היה להוריד לו את הראש מהצוואר ואם לא השומרים האלה הייתי גם מצליחה.
"אנחנו עוד נראה" גירגתי לכיוונו באיום והוא לא התייחס משאיר אותי עם שומריו, זאבי השמש בתוך המערה.
אם אני לא יצא מכאן זאבי הירח יאלצו להקשיב לכול מה שראיו אומר, אני צריכה תוכנית בריחה...
חיכיתי שהלילה ירד כדי שאוכל לחמוק החוצה יותר בקלות וכשסוף סוף הרגשתי את הלילה יורד תקפתי את זאבי השמש ששמרו אליי מבלי שתיהיה להם היכולת לקרוא לתגבורת.
ברחתי במהירות שיא, לא מעיזה להסתכל לאחור אך בשנייה שעמדתי לצאת מהגבול שמעתי יללת כאב של גור, בגלל האישיות הצדקנית שלי עשיתי פניית פרסה ורצתי לכיוון מקום היללה, יודעת בוודאות שאני חוזרת לשטח האויב אך לא יכולתי להפנות את גבי.
כשהגעתי למקום המדובר גורת זאבי שמש קטנה וחומה עמדה מפוחדת ליד עץ ומולה דוב ענקי המנסה לתפוס אותה בידו.
רצתי מאחוריי הדוב הענקי ונשכתי את אוזנו אבל הוא היה חזק ממני והעיף אותי על האדמה בחבטה גדולה, הוא התכוון להמשיך לכיוון הגורה אבל אני זינקתי מולה והגנתי עליה עם גופי, הדוב הענקי לא הפסיק והמשיך לשלוח את טפריו כדי לפצוע אותי.
כשהייתי כמה שניות מאיבוד ההכרה שמעתי יללת זאב מוכרת...ראיו ורק אז הסכמתי לגופי להיכנע לכובדו.
התעוררתי לכאב חד בבטני והתכוונתי לנשוך את המקור שגרם לכאבי אך משהו עצר בי.
"אל תזוזי, את פצועה קשה" ראיו הזאב השחור, מנהיג זאבי השמש, האויב שלי נשכב לצידי וטיפל בפצעיי, ליקק את הדם מפרוותי.
"מה אתה עושה?!" גירגרתי עליו באיום והתכוונתי לקום אך כול גופי צעק מכאבים במרד.
"מחזיר טובה, עכשיו תפסיקי לזוז" הוא פקד עליי ואני שלחתי לו מבט רצח עם שיניים חשופות.
ממתי אכפת למנהיג האכזרי וחסר הרחמים של זאבי השמש שהצלתי גורה קטנה וחסרת חשיבות מהלהקה שלו?, מה שהוא אמר אחריי השתיק את מחשבותיי...
"תודה שהצלת את אחותי הקטנה"

יד שניערה אותי העירה אותי בפיתאומיות ואני קמתי בהשתנקות מרוב ההפתעה.
עוד הפעם, מה נסגר עם החלומות האלה?!
מאז הסיפור שרופאת הלהקה סיפרה לי אני לא מפסיקה לחלום חלומות מוזרים...
הם כול כך מציאותיים כאילו שהם לא חלומות...
כאילו הם זיכרונות...
"תפסיקי לישון בשיעור" היילי הביטה בעיניי ולי היה קשה להשאיר אותם פתוחות.
מיד אחרי ששתינו יצאנו מהכיתה מלא זאבים ברחביי האוניברסיטה התחילו לצאת לכיוון הכניסה.
לפי הריח עשיתי אחד ועוד והבנתי שהזאבים שנשלחו לקו ההגנה חזרו...ההורים שלי.
לא נתתי להיילי להגיב כשרצתי לכיוון ביתי עם חיוך על הפרצוף, סוף סוף אחרי שבועיים שלא ראיתי אותם, ריח הדם שהיה על שאר הזאבים שחזרו כמעט גרם לי לעצור אך הסקתי שזה מובן בהתחשב בעובדה שהם חזרו מקרב נגד הפראיים.
פתחתי את דלת ביתי והתפרצתי לבפנים בהתרגשות, הבית היה שקט כמו בכול שאר הימים שהוריי לא היו ואני לא הבנתי לאן כבר הם יכלו ללכת אם לא בחזרה הביתה.

התיישבתי בספה שבסלון לכמה דקות וכשהבנתי שהם עדיין לא הגיעו התחלתי להתקדם לדלת הכניסה.
"לונ..ה" היילי פתחה את הדלת עוד לפניי שהייתה לי את ההזדמנות להגיב, קולה היה רועד ועיניה אדומות...מה הולך כאן...למה יש לי הרגשה רעה.
"ההורים...שלך לא יחזרו" היא התקדמה לכיווני במטרה לנחם אותי בחיבוק אבל אני התרחקתי, מה זאת אומרת לא יחזרו? לאן הם הלכו?
"איפה... הם?" לא זיהיתי את הקול שבקע מגרוני וגם לא העזתי להרים את מבטי למעלה, המוח שלי כבר קלט את מה שהלב סירב לקבל...
"הם עם אלת הירח עכשיו" המילים האלה הגיעו לאוזניי אבל ליבי היה חסום והרגשתי כאילו יש על ראותיי אבן שחוסמת לי את האוויר.
לוקה נכנס ישר אחריי מתנשף ומתנשם כאילו הוא רץ לכאן אבל עדיין לא העזתי להרים את מבטי.
צעדתי לכיוון הדלת אך הוא חסם את דרכי.
"לאן את הולכת?" הוא ניסה לדובב אותי, מנסה להבין איך אני מרגישה אחריי הבשורה הזאתי אבל לא הרגשתי כלום, שום דבר, חוץ מזעם וכעס.
"לנקום את המוות שלהם" הקול שלי היה קר ומרוחק אך לא היה לי אכפת, לא התכוונתי לתת לאף אחד לעצור אותי גם לא ללוקה.
"זוז" הרמתי את מבטי לעיניו, מראה לו כמה רצינית הייתי וכמעט נבהלתי מהעיניים המתות שלי שהשתקפו בעיניו אך התעלמתי...

למרות בקשתי לוקה נשאר עומד, חוסם לי את הדרך והיילי יצאה מהבית לפי בקשתו.
"זוז כבר!" שלחתי את אגרופיי לחזהו בתקווה שזה יוזיז אותו ממקומו אך זה לא עזר, למה? למה הוא לא נותן לי ללכת...
הוא אחז בפרקי ידיי והכריח אותי להסתכל אליו אך אני המשכתי להתנגד לאחיזתו.
"לונה" קול האלפא שלו היה עדין ועיניו היו מלטפות, מלאות בחמלה ודאגה.
"תשחרר אותי" ניסיתי לנער את ידיו ממני אך במקום להקשיב לי הוא ריסק את שפתיו על שלי, הלב שלי פעם בחוזקה וכמעט יצא ממקומו.
הוא ריפרף את שפתיו בעדינות על שפתיי וכשניסיתי להאבק בו וללכת אחורה, הוא נשך את שפתי התחתונה והעמיק את הנשיקה לא נותן אפילו לקמצוץ של אוויר להיכנס בינינו.
הבנתי מה הוא ניסה לעשות ולא אהבתי את זה אז התנגדתי, התנגדתי עד שלא יכולתי יותר...
בנשיקה שלו הוא הכריח אותי לקבל את המציאות, לקבל את זה שההורים שלי כבר לא כאן.
הוא נישק אותי עד שכבר לא נישאר לי לאן לברוח, הכול כבר היה יותר מידיי והדמעות התפרצו מעיניי כמו שני נחלים ענקיים, לא יכולתי להכיל את הכאב, הכאב שבלאבד את ההורים שלי.
לא זיהיתי את היבבות שבקעו ממני אחרי שהוא שיחרר את ידיי כשהם נשמעו ברחביי הבית...
דמעותיי הכתימו את חולצתו אך הוא לא הזיז שריר והמשיך לחבק אותי קרוב יותר אליו.

אני לא יודעת כמה זמן הייתי בידיו אבל לוקה לא עזב אותי אפילו לא לשנייה כשבכיתי בין זרועותיו.
הוא חיבק אותי וליטף אותי עד שנרדמתי ואני עדיין לא יכולתי להאמין או להכיל את זה שאין לי הורים יותר...

......
אני יודעת שאתם רוצים לרצוח אותי אז אני פשוט ישאיר את הפרק הזה כאן ויברח על נפשי... אבל תסתכלו על הצד החיובי-
לונה ולוקה התנשקו ;) :)
דרך אגב אם אתם תוהים למה לוקח לי פחות זמן להעלות פרקים עכשיו אז זה בגלל שאני בבידוד בבית ביחד עם כול המשפחה שלי שהדבקתי בקורונה...אז אופסי, בקיצור
מקווה שאהבתם ומחכה ללייקים ותגובות ;)