שמעתי את החבטות מבעד לדלת וריח הדם במהירות הגיע לאפי, תחילה היה לי קשה לזהות של מי היה הריח אבל לאט לאט הבנתי שאלו היו כמה ריחות של דם מעורבבים ביחד ושמחתי לגלות שלוקה לא היה אחד מהם.
הצלחתי להגיע אל הדלת אך רגליי בגדו בי ומעדתי בשנייה של חוסר ריכוז. התיישבתי מולה באפיסת כוחות וניסיתי לפתוח אותה ללא הצלחה.
אנקות כאב תפסו את תשומת ליבי ואז הרחתי את זה, את ריח הדם שלו, לא רציתי שהוא יגן עליי אבל גם לא הייתה לי ברירה אחרת.
"לוקה תפתח... את.. הדלת" מימלתי בקושי, נאבקת בכאב שהשתולל בתוכי.
לא הייתי מוכנה שהוא יטפל בבעיות שלי בשבילי ועוד יותר לא הייתי מוכנה שהוא יפגע. גם אם מיליוני זאבים יתנפלו עליי זה עדיף מלשמוע אותו נאבק בשביל להגן עליי.

הייחום שלי כבר הגיע לנקודת השיא, מרוב שלא הייתי רגילה להתמודד איתו בכלל, עיניי התחילו להיטשטש והתחלתי להאבד את האחיזה במציאות.
בנקודה כולשהי התעלפתי מרוב הכאב.

"לואר, קומי כבר" הזאבה האפורה בעלת העיניים הירוקות עמדה מלפניי.
"הירה כמה זמן ישנתי?" שאלתי את הזאבה הלחוצה והיא שלחה לי מבט כועס.
"ישנת יותר מ8 שעות ועוד מעט אנחנו צריכים לצאת" היא נזפה בי אך זה לא הוזיז לי במיוחד בגלל שעדיין הייתי דיי עייפה.
"לא ישנתי כבר שבוע אז אני חושבת שמגיע לי להשלים קצת שעות שינה" קמתי על רגליי והתמתחתי לאחור, מלקקת את זנבי הצחור ומתיישרת במקומי.
"איפה האחרים?" התכוונתי ללכת לכיוון המחנה אך תשובתה של הירה עצרה אותי
"הם בגבול מחכים להוראה ממך" הסתובבתי לכיוון הגבול אך לא לפני שהבטתי סביב לבדוק שאין שום סכנה.

"הם כבר כאן נכון?" ידעתי את התשובה לשאלתי אך עדיין קוויתי שהמועד לא יגיע, הירה החזירה לי הינהון קל וכבר הבנתי לבד שזאבי השמש כבר כמעט הגיעו אל הגבול והדרך היחידה לעצור אותם הייתה להילחם בחזרה.
התחלתי לרוץ אל זאבי הירח לפניי שיהיה מאוחר מידיי ושמעתי מאחוריי את חברתי הירה צועקת לי להיזהר.
הגעתי אל הגבול כשידידי טאורן קיבל את פניי יחד עם שאר זאבי הירח שבאו להילחם.
"מה התוכנית?" טאורן שאל בעודו מסיט את מבטו מהירח הלבן אליי ואני די קנאתי בצבע פרוותו האפורה כהה מכיוון שהפרווה שלי הייתה בצבע שונה משל האחרים.
"להדוף אותם ולגרום להם לחזור למקום שממנו הם באו" יללתי את יללת הקרב שלי וכול שאר זאבי הירח יללו אחריי, מחכים לקרב שעמד להגיע.

לא ציפיתי ששנייה אחרי זה אני ישמע יללה נוספת, אך זאת לא הייתה יללה השייכת לזאבי הירח שלי, זאת הייתה יללה אחרת.
הפנתי את ראשי הצידה ועיניי נפגשו עם עיני הדם של מי שהחשבתי כרוצח.
פרוותו הייתה שחורה כמו הנשמה שלו וזאבי השמש שהיו מסביבו לא היו שונים ממנו חוץ מצבע פרוותם החום, כולם היו אותו הדבר...רוצחים.
השנאה שהייתה בנינו הייתה ברורה לעיני כול ואף אחד מאיתנו לא טרח להסתיר את זה.
"ראיו" אמרתי את שמו בזילזול והזאב השחור גירגר עליי באיום, חושף את שיניו הלבנות והחדות.
"תתכונני להפסיד... נסיכה"

קמתי בפתאומיות ומצאתי את עצמי שוב שכובה על המיטה כשלוקה והיילי מולי.
"לונה את בסדר?" היילי הייתה הראשונה להגיב ואני עדיין ניסיתי לעקל מה קרה, מה לעזעזל זה היה?!
חלום או סתם משהו שדמיינתי?!
זה בהחלט לא היה הזמן לחשוב על זה עכשיו.
הינהנתי בתגובה לשאלתה של היילי וכשהתבוננתי בשניהם נחרדתי לגלות את כול הפציעות שהופיעו על גופו של לוקה.
"אתה צריך לטפל בזה" קמתי מהר מידי וחטפתי סחרחורת שגרמה לראשי לכאוב.
"אני יטפל בזה אחר כך" הוא זרק בחוסר אכפתיות והמשיך להתבונן ולחפש בי משהו שלא בסדר כאילו אני הייתי האחת שנלחמה במיליוני אלפות ובטות.
סימני טפרים הופיעו על חולצתו ועוד כמה שריטות על זרועו ולא סבלתי את ההרגשה הזאת שזה היה באשמתי.

לקח לי כמה שניות להבין שהייחום שלי היה תחת שליטה ולא הבנתי איך זה יתכן אם הייתי חסרת הכרה ולא יכולתי לשתות את הכדור שלי.
"איך הייחום שלי נרגע אם אני לא זוכרת ששתיתי כדור?" העברתי את מבטי בין היילי ללוקה מחכה שהם יתנו לי תשובה.
הם הסתכלו עליי ואז אחד על השני ושוב פעם בחזרה עליי ואני נהייתי חסרת סבלנות.
"אתם מתכוונים לענות מתישהו?" אמרתי להם במחאה והם עדיין נמנעו מלענות לי.
מה קשה כול כך בלענות על שאלה אחת פשוטה.
"זה לא משנה עכשיו, את צריכה לנוח" זה היה תורו של לוקה לדבר, הוא תפס בכתפיי והכריח אותי להישכב עם הראש על הכרית כאילו הייתי ילדה בת 5 שעברה שעת השינה שלה.
לא אהבתי שהוא ניפגע בגללי ועוד יותר לא אהבתי שהוא אמר לי מה לעשות והראתי לו את זה על פניי עם פרצופי הזועף.

"אני עדיין חושבת שאתה צריך ללכת להיבדק" דרשתי ממנו כשאני מחווה עם ראשי לכיוון פצעיו.
היילי קמה מהמיטה והתקדמה לכיוון הדלת מה שגרם לי לתהות איפה ניקו היה?
"את דואגת לי?" חיוך מתגרה הופיע על פניו ואני הבנתי שלא הייתה לי שום סיבה לדאגה והיה עדיף שהוא יחטוף נבוט בראש.
לא נתתי לא את ההנאה שבלעצבן אותי וכיסיתי את ראשי עם השמיכה הדקה שהייתה על המיטה.
הגיחוך שלו נשמע ברחבי החדר לפניי שהוא יצא אחריי היילי וסגר את הדלת.
כמה שעות אחריי שהרגשתי את כוחותיי חוזרים אליי התקדמתי לכיוון ביתי, מודעת באופן קיצוני לעובדה שההורים שלי הולכים להרוג אותי כשהם ישמעו מה קרה ורוב הסיכויים שהם כבר שמעו.
פתחתי את הדלת בשקט ובשנייה שרגלי דרכה ברצפה, אור הבית נדלק וצעדיהם של שני ההורים שלי נשמעו יורדים מהקומה למטה אל הסלון.

"לונה" הקול הראשון שהגיע לאוזניי היה של אימי שחסמה לי את האוויר לנשימה בחוסר מודעות מובהק עם החיבוק שלה.
"אני בסדר" אלו היו שני המילים הראשונות שהצלחתי להוציא מהפה שלי אבל את אבא שלי זה בהחלט לא שיכנע.
"מריאנו סיפר לנו מה קרה היום" הוא הודיע לי כאילו לא הייתי שם בעצמי והייתי הסיבה שכול הדבר הזה התרחש.
"אז אתם בטח כבר יודעים שאני גמורה מעייפות" ניסיתי לרמוז להם את המובן מאליו אבל ברור שהם לא הבינו כלום.
"זה היה חסר אחריות מצדך לשכוח את הכדורים שלך" אבא שלי נזף בי והרגשתי שחזרתי לתקופת הנעורים שלי, הייתי עושה מה שבא לי ואז אבא שלי היה כועס עליי כי אמא שלי הייתה מתה מרוב דאגה.
"זה היה בטעות וגם ככה הכול היה באשמת לו.." כמעט נפלט לי השם שלו אך שמרתי את זה לעצמי, זה היה עדיף שהם לא ידעו מה הלך ביני לבינו וכמה מקרים מסוכנים היו בינינו כי אז בהחלט הייתי אבודה לגמריי, אבל מה שעדיין הציק לי היה החלום הזה שחלמתי, או שזה בכלל לא היה חלום?
אולי יש משהו במה שרופאת הלהקה אמרה...

.......
טוב אז קודם כול אני רוצה לכתוב כמה דברים...
הפירוש של השם לואר הוא אור הירח ככה שזה מתאים בדיוק לדמות.
השם ראיו משמעותו קרן השמש מה שמסמל את המעמד שלו כמנהיג של זאבי השמש.
העיניינים הולכים להיות יותר ויותר מסובכים ומעניינים אז תתכוננו ;)
ומי שרוצה לדעת מה הפירוש של השם טאורן או הירה מוזמן לשאול בתגובות אז מקווה שאהבתם ;)😉😋