"עברתי לגור עם ניקו" אחרי המשפט הזה שקט השתרר בצד השני של הטלפון ומיהרתי לענות להיילי בחזרה.
"מה זאת אומרת עברת לגור עם ניקו?" רופאת הלהקה התבוננה מסביבה כאילו היא לא שמעה את השיחה ביני לבינה וחיוך התפרס על פניי מהנסיון שלה לתת לי פרטיות.
"אני וניקו עברנו למגורים שליד האוניברסיטה ביחד" היא ניסתה להסביר לי שוב יותר באיטיות כאילו הייתי ילדה עם בעיות.
"שלחי לי את המיקום אני באה אלייך" מבלי לתת לה לענות לי בחזרה ניתקתי את השיחה וקמתי מהספה.
"תודה שעזרת לי ואני מבטיחה לא לספר לאף אחד את מה שאמרת לי" התבוננתי ברצינות בעיניה והיא קמה מהכורסה שלה לכיווני, מפתיעה אותי בחיבוק אך לא נשארתי ללא תנועה לאורך זמן והחזרתי לה חיבוק בתמורה.

"שמחתי לעזור ואם את אי פעם תזדקקי למשהו אני תמיד כאן" היא קרצה לי ואני חייכתי לכיוונה עדיין מופתעת מעיניה הירוקות שנשארו בורקות וחיות למרות גילה.
שלחתי לעברה חיוך אחרון לפניי שפתחתי את הדלת והתקדמתי לכיוון המיקום שהיילי שלחה לי בטלפון.
מי היה מאמין שהחברה הכי טובה שלי תיהיה ההתאמה של החבר הכי טוב של לוקה ועוד תגור איתו, אבל באמת ששמחתי בשבילה, שהיא סוף סוף מצא מישהו לחלוק איתה את הרגעים הטובים שלה ואני לא יכולתי לחכות להיות דודה שתלמד את הילדים הקטנים שלה את כול מה שאני יודעת.
הרמתי את ראשי מהטלפון שכיוון אותי כול הדרך מגלה שהגעתי לכניסה של מין מבנה דירות בעל שני קומות.
הסטתי את מבטי לימין ושוב הופתעתי לגלות שהאוניברסיטה ממש קרובה לאיפה שהיילי גרה.

נכנסתי לקומה הראשונה שהייתה מין מקום איסוף שאנשים מבלים בו את זמנם.
כנראה בקומה השנייה נמצאות הדירות חשבתי לעצמי.
אומנם המבנה הזה לא היה גבוה אבל הוא בהחלט היה רחב ולקח לי כמה שניות להתבונן מסביב כשנכנסתי דרך דלת הכניסה.
בר בקצה המקום תפס את תשומת ליבי ועברתי בין הכיסאות שהוצבו ליד כדי להגיע אליו ולחכות לה שמה.
התיישבי בכיסא גבוה וחיכיתי שהברמן יסיים עם הגברת החופרת שהתעלקה לו על היד.
"מה את עושה כאן?" ברור, זה פשוט היה ברור שהוא יהיה כאן למה שאני יהנה מקצת שקט ושלווה כשהוא יכול פשוט לבוא ולהחריב לי את הרגע.
"יושבת" הראתי עם ידיי את הכיסא שישבתי עליו ומסרבת בפעם המיליון לייצור איתו קשר עין במיוחד בגלל שהלב שלי עדיין לא נרגע מהפעם הקודמת שהייתי איתו.

לוקה תפס את סנטרי ולפניי שהייתה לי את ההזדמנות להתנגד הוא נעל את עיניו בשלי.
נמאס לי , אי אפשר איתו, אבל גם אי אפשר בלעדיו קול קטן צץ בתוכי ואני התעלמתי ממנו.
"תפסיקי להתחכם" הוא קבע לי ואני ניסיתי להרגיע את עצמי כדי שהוא לא ירגיש את השינויי בגופי.
"לגביי קייל, אל תחשוב שאני יקשיב לך" ידעתי שאני מתחילה מלחמה אבל לא היה אכפת לי, רציתי שהוא יכעס, רציתי שגם הוא ירגיש כמוני...חסר מנוח.
עיניו השתנו בשנייה וזוהר צהוב עיטר אותן, הוא תמיד כזה כשהוא כועס ולא אהבתי את זה שהתחלתי לדעת כול דבר קטן עליו.
"לונה" שמעתי את הרצינות בקולו ושיחררתי את ידו מסנטרי ובכך גם משחררת אותי ממבטו המשתק.

הריח הדומיננטי שהוא הפיץ באותם הרגעים גרם לכול הזאבים באותה הקומה להשתתק ולהביט לכיוונינו כאילו היינו ההצגה הכי מעניינת בעולם כולו.
לא נכנעתי וגם לא התכוונתי לחזור בי מדבריי, למה שאני יחייה את החיים שלי לפי מה שהוא רוצה אם אפילו לא היינו ידידים.
בכול מקרה הייתי צריכה למצוא את הזאב השחור, התכוונתי לקום מהכיסא כשסחרחורת תקפה אותי וגרמה לי למעוד ואיך לו לידיים שלו.
לא לא לא לא לא למה? למה עכשיו?! לעזעזל עם הכול...
ניסיתי לדחוף אותו ממני אבל הוא החזיק בי יותר חזק ובחן את פניי כדי לראות מה הבעיה.
"לוקה עזו..ב אותי" מילמלתי בקושי כשהחום של הייחום התחיל להציף אותי ולא האמנתי איך שכחתי לבלוע את הכדורים שלי מרוב כול המחשבות והעיסוקים שהיו לי לאחרונה.

עיניו הסתעפו והראו קושי ומאמץ ממש כמו בפעמים הקודמות, יופי לי לא יכולתי להיות בסיטואציה יותר מסוכנת מי זאת.
מבטי הוסט לכיוון שאר האנשים שהיו במקום ועיניי שהיו מטושטשות קלטו את זוהר עיניהם של האלפות שהיו בחדר.
כול גופי זעק בכאב ומיליוני ריחות התחילו להתפשט ברחבי המקום.
אני חייבת לעוף מכאן חשבתי לעצמי וניסיתי שוב להיחלץ מאחיזתו של לוקה אבל ברור שהוא היה חייב לעשות בדיוק ההפך מהרצונות שלי ולהרים אותי על ידיו.
"זה היה חייב להיות עכשיו" הוא מילמל בקושי כשהוא התחיל לעלות במדרגות כנראה לכיוון הדירה של ניקו והיילי.

"את..ה יודע ש..אני לא שולטת בזה" אני לא מאמינה שהוא באמת האשים אותי עכשיו ואם לא הייתי במצב הזה גם הייתי דופקת לו אגרוף.
נשימותיו היו מאומצות ושמעתי את ליבו דופק במהירות. איך הוא מצליח להחזיק מעמד?
הגענו לקומה השנייה כשהיילי עמדה בכניסה לדלת ובשנייה שהיא קלטה את המצב היא רצה לכיוונינו.
"מה קרה?" היא צעקה ואני ניסיתי לראות אותה יותר טוב אבל לא הצלחתי.
"היא קיבלה את הייחום שלה" הוא אמר במהירות ונכנס לדירה וכמובן שהיילי אחריו.
"אבל מה עם הכדורים? למה לא שתית את הכדור שלך!" יופי,  זה באמת היה הזמן לכעוס עליי היילי? ועוד שאני לא יכולה אפילו להוציא משפט אחד נורמלי מהפה!
"אין לנו זמן לזה עכשיו, את תצטרכי להביא לה אותם" לוקה כרגיל פקד אבל לא היה נראה שזה מזיז לה והיא רצה מחוץ לדלת לעשות כמבוקשו.

הוא הניח אותי בעדינות על המיטה כשעוד גל של חום וכאב עבר בי.
"לו..קה" הקול שלי לא יצא כמו שרציתי והוא הסתכל עליי במבט הזה שלו, מרעיד את כול העולם שלי.
אם הוא לא יצא מפה ומהר אני מפחדת שיקרה כאן משהו ששנינו נתחרט עליו.
העיניים שלו המשיכו לזהור בצבע הצהוב והממכר שלהם אך החייתיות שהשתקפה בהן הייתה נראת לעיני כול.
לפניי שהספקתי להגיב הוא כבר היה מעליי וריתק אותי למיטה.
ניסיתי להשתחרר אבל זה לא הועיל בכלום והלוקה שהכרתי כבר מזמן נעלם.
"תשחרר..אותי" המשכתי למלמל בתקווה שהוא יקשיב אבל הוא רק קירב את שיניו אל צווארי.
עצמתי את עיני בחוזקה, מרגישה את הדמעות זולגות ללא הפסקה.

טיפטוף וריח של דם גרמו לי לפתוח בחזרה את עיני במהירות וגיליתי את לוקה נושך את ידו בחוזקה.
צבע עיניו חזרו לקדמותן והוא מיהר לקום ממני כשהוא ראה את דמעותיי.
רעשים נשמעו מבעד לדלת והוא כבר הבין את מה שעבר במוחי. הוא התקדם לכיוון הכניסה כשהוא מוציא את המפתח מהדלת.
"מה..את..ה עושה?" בקושי הצלחתי להוציא את שלושת המילים האלה אבל עשיתי מאמץ.
"מגן עלייך" הוא החזיר לפניי שהוא שלח מבט מצטער לכיווני, יצא ונעל אחריו את הדלת.

מיד אחריי זה קולות מאבק נשמעו ומיהרתי לנסות להתיישב ולקום מהמיטה למרות הקושי שהיה בדבר.
הוא נלחם איתם, הוא נלחם עם הזאבים שהיו למטה.... בגללי.
הכול באשמתי....

.......
אמרתי שאני יעלה היום פרק אבל קצת איחרתי בשעה... מי שערה מוזמנת לקרוא עכשיו ומי שלא חיית לילה כמוני תוכל לקרוא גם מחר😜
אז מקווה שאהבתם ומחכה ללייקים ותגובות ;) :)