שניי הפראיים הסתכלו עליי ואני בטוחה שמיליון מחשבות זדוניות עברו במוחם.
"משהו שונה בך" אחד מהם שידר לי בקשר המוחי כשהוא מתחיל להתקרב אליי באיטיות.
"כן, יש לה ריח טוב" האלפא שבניהם שידר גם הוא והתחיל להתקדם לכיווני.
ידעתי בדיוק על מה הם דיברו, רופאת הלהקה אמרה לי שזה יקרה אבל הריח שלי עדיין לא יצא מכלל שליטה בשביל שהם יאבדו את ראשם בגלל זה.
הם פשוט רצו לעשות כול מה שעולה על רוחם בגופי ולא היה לזה שום קשר לריח המתוק שהפצתי כי עוד הצלחתי למתן אותו איכשהו.
שניהם הקיפו אותי כול אחד בצד אחר, כך שלא יכולתי לברוח או להתנגד.

האלפא הפראיי זינק לכיוון צווארי בכוונה לנשוך, לסמן אותי ולעשות בי כרצונו, עצמתי את עיני מאינסטינקט אך הכאב לא הגיע.
לאחר כמה שניות פתחתי את עיניי באיטיות וגיליתי את האלפא שרוע על הרצפה כשדם זולג מכתפו ומכתים אותו למרות שפרוותו הייתה אפורה כהה.
הסטתי את מבטי לכיוון יללת הכאב של הבטא הפראי כדי לגלות את לוקה?
לא הייתי בטוחה שזה היה הוא כי הריח שהוא הפיץ היה דומיננטי וזועם לגמרי ובלתי ניתן לזיהויי.
העיניים שלו ברקו בזוהר צהוב ונדמה לי שהיו בתוכן שבבים של אדום?
והפרווה שלו... היא הייתה כמעט שחורה או שסתם דמיינתי את זה בגלל מחסור בדם מהפציעה שקיבלתי בבטן?

הוא העיף גם את הבטא לרצפה אבל לא לפניי שהוא נעץ את שיניו בביטנו בגירגור מלא בשנאה וזעם.
כששני הפראיים שהקיפו אותי, שרעו על הרצפה מדממים לא יכולתי שלא לתהות אם אני חולמת.
מיצמצתי כמה פעמים כדי להיות בטוחה אבל אז רישרוש מאחוריו גרם לי לצאת מהבהייה ששהיתי בה כדי לראות מה מקור הרעש.
שני הגורים שאמרתי להם לברוח יצאו מהשיח הקטן טיפה מבויישים, כנראה בגלל שהם המרו את פי.
"לא רצינו להשאיר אותך לבד" הקטנה מבניהם אמרה בעיניים תמימות ואני לא יכולתי לכעוס עליהם.
"מה חשבת לעצמך כשרצת לתוך הסכנה?!" באותו הרגע הייתי בטוחה שהזאב שהיה מולי וצעק עליי היה לוקה. כשהבטתי לתוך עיניו פעם נוספת ראיתי שעיניו נראו כרגיל אז הנחתי שדמיינתי הכול.
"לא חשבתי" התחכמתי לו בפרצוף וזכיתי לציחקוק משני הגורים שעמדו מולנו.
"אל תתחכמי! את ידעת שהמצב שלך מסוכן ובכול זאת קפצת לקרב" המבט הכועס נראה בברור על פרצופו למרות שהוא היה בצורתו הזאבית.

הוא הציל אותי ועכשיו הוא כועס עליי, הגבר הזה בהחלט לא החלטי ואני בטוחה שעוד מעט אני אשתגע ממצבי הרוח שלו.
"מה רצית שאני אעשה, אסתכל מהצד?!" הפעם זה היה תורי לכעוס כי לא היה נראה שאכפת לו לצרוח עליי מול שני גורים קטנים גם אם זה היה בקשר המוחי, הם יכלו לשמוע הכול.
"אתם רבים כמו אמא ואבא שלי" הגור הגדול יותר הצהיר בחוסר טאקט גורם לי וללוקה להפנות במהירות את מבטינו לכיוונו.
הגורה הקטנה שלידו המשיכה לצחוק וזה רק הכעיס אותו יותר.
"מה אם הייתי מגיע מאוחר מידי והם כבר היו.." דאגה השתקפה בעיניו ולא יכולתי לכעוס יותר, אומנם אנחנו לא תמיד הסתדרנו אבל גם אני הבנתי מתי צריך להפסיק להתווכח.
"אבל הם לא הספיקו, אתה הגעת בזמן" ניסיתי להרגיע אותו מהכעס והדאגה שהרחתי ממנו אבל לא נראה שזה עזר בכלל.
"את רועדת" הוא התבונן בי מעט במבט בוחן ותאמת שלא שמתי לב לזה עד שהוא לא גרם לי לשים לב לזה.
"זה מהקור" ניסיתי לשקר ולהפסיק את התגובה הבלתי רצונית שהגוף שלי הראה אבל הרעידות לא הפסיקו, כבר לא היה לי ממה לפחד אז למה המשכתי לרעוד?

"תבטיחי לי שאת יותר בחיים לא תעשי דבר כזה"
לא יכולתי להבטיח לו דבר כזה אז שמרתי את התשובה בראשי והכעס חזר במהירות לעיניו.
הוא התנפל על צווארי והיה שנייה מלסמן אותי.
התפתלתי מאחיזתו אך הוא רק הידק את שיניו עליי עוד יותר.
"לוקה!" ניסיתי להכניס מעט הגיון לראשו אך הוא לא הקשיב והגורים רק התבוננו בשקט במתרחש
"תבטחי לי או שאני יסמן אותך!" לא פיקפקתי במה שהוא אמר כי ידעתי שהוא יעז לעשות את זה.
עברו כמה רגעים עד שהחלטתי לשקר לו
"מבטיחה מבטיחה עכשיו תעזוב אותי" הוא שיחרר את צווארי לבסוף ואני התרחקתי ממנו מעט
שולחת לעברו מבט שמבשר שאני לא יסלח לו בקלות.

דקות אחדות עברו עד שהוא התקדם לעברי שוב אבל השרירים שלי ישר נמתחו בהתגוננות, יופי עוד תגובה בלתי רצונית.
"אני רק רוצה לטפל בפציעה שלך" לא האמנתי לו בכלל בגלל מה שקרה שניות קודם לכן.
"לונה" הוא שלח לי מבט מזהיר וידעתי בדיוק מה יקרה אם אני יסרב לו אז נתתי לו בחוסר חשק להישכב לצידי כדי ללקק את פצעי בעדינות שכבר הספקתי להכיר אצלו.
"אל תחשוב שסלחתי לך על מיקודם" אמרתי לו בראשי והוא רק המשיך במעשיו ומתעלם לגמריי מדבריי.
"מה עם הפראיים?" המשכתי כשיללת כאב נפלתה מפי, גורמת לו להביט בי במבט דואג.
"הברחנו אותם לבנתיים אבל הם עוד יחזרו" הוא סיים לנקות את פצעי ואני התכוונתי לקום.
"מה הם רוצים?" שידרתי לו כשבאתי לקום משכיבתי אך הוא מנע זאת ממני.
"אנחנו לא יודעים ואת צריכה לנוח" הוא קבע בשבילי כמו תמיד ואני הייתי עייפה בשביל להתנגד כמו בזמן האחרון.
הסתכלתי על הגורים משחקים וחשבתי על איך הגורים שלי יראו, אם יהיה להם את העיניים שלי שהיו תכולות או את השיער הבלונדי מלוכלך שיש לי.
הרמתי את מבטי לכיוונו של לוקה כדי לגלות שהוא גם התבונן על הגורים.
"על מה אתה חושב?" שאלתי במוחי בסקרנות
"אם היית יודעת לא היית שוכבת לידי כול כך רגועה" ניסיתי להבין על מה הוא דיבר אבל לא הצלחתי אז החלטתי פשוט לשתוק ולהנות מהירח שהאיר לנו את הלילה החשוך.

"איך הפצע שלי החלים כול כך מהר?" אחריי זמן מה של שקט החלטתי לשבור אותו למרות שמחוץ לטלפתיה שבראשינו עדיין היה שקט בחוץ.
"זה יעצבן אותך אבל אני חושב שזה קשור לזה שאני אלפא ואת אומגה" הוא הסיק ולא יכולתי שלא לכעוס מעט. עוד פעם המעמדות האלה, אם רק הייתי יכולה לשנות הכול הייתי עושה את זה.
קמתי ממנו ובכך גם הוא קם. הגורים גם הם
הפסיקו לשחק בניהם והתקדמו לכיווני.
"מה כבר הולכים?" שניהם הביטו בי בעיניים מתחננות ולא יכולתי שלא לתהות איך הם נהנו בכלל בסיטואציה הזאת.
"כן כבר הולכים" הצהרתי בפניהם ומבטים מאוכזבים עיטרו את פניהם הזאביות.
התחלתי ללכת על ארבעת רגליי או יותר נכון לצלוע וכשראיתי שלוקה בא לעזור לי גירגרתי לכיוונו.
לא היה נראה שזה השפיע עליו כול כך אך הוא כיבד את בקשתי ולא עשה מה שבא לו כמו בדרך כלל.
"מה השמות שלכם?" שאלתי לשמם של שני הגורים שלא הכרתי.
"לוס ודייגו" הגור הגדול מבניהם אמר והבנתי לבד שהם אח ואחות לפי הריח הדומה שלהם למרות שהם היו אומגה ובטא.
"את בטח לונה" הגורה שגיליתי ששמה לוס קיפצה בשמחה ולא יכולתי שלא לתהות מאיפה היא יודעת את שמי.
"מה ציפית? לעשות מיליון בעיות בלהקה מבלי שידעו את שמך" לוקה הבין את חוסר הבנתי והסביר משהו שהיה נראה כמובן מאליו לכולם.

"כן מאז המקרה בזירה כשנילחמת, הפכת לדיי ידועה" הגור אם אני לא טועה שקוראים לו דייגו אמר כמובן מאליו.
ואני רק שלחתי מבט מוכה שוק אל השלושה.
אם הגורים האלה יודעים מה השם שלי אני לא רצתי לדעת מה בקשר לגורים האחרים, העדפתי שהם לא ילמדו ממני כלום כי אני דיי אימפולסיבית ועם כישרון להסתבך בבעיות ובואו נגיד שאני לא הזאב האידאילי לקחת ממנו דוגמא בלהקה שלנו...

.......
אני יודעת שגרמתי לכם התקף לב בפרק הקודם אבל אני בטוחה שהפרק הזה יפצה על זה😉
אז מקווה שאהבתם ומחכה ללייקים ותגובות🥰😋