כול המחשבות התרוצצי בראשי ולא הייתה לי שום דרך לעצור אותם חוץ מלנסות למצוא את הבנאדם היחידי שיכול להשקיט אותם מעט.
הגעתי לאוניברסיטה באיחור של כמה שעות טובות כשאני עדיין לבושה בבגדים של המסיבה.
הסתכלתי דרך חלונות הכיתה שלנו אבל לא מצאתי את היילי אז חיפשתי אותה גם בקפיטריה ובעוד כמה מקומות ברחבי האוניברסיטה.
כשראיתי שאין סיכויי שאני ימצא אותה בשעות הקרובות סימסתי לה שאני צריכה לדבר איתה היום בערב עם הטלפון שהיה בכיסי כבר מאתמול ובאורך פלא נשארה לו טעינה.
ההודעות שאמא שלי שלחה לי היו אינסופיות למרות שאמרתי לה שאני הולכת לישון אצל היילי, רוב הסיכויים שאמא שלה כבר הלשינה עליי שלא ביליתי את הלילה בבית שלהם.

הייתי חייבת מעט שקט כדי לפענח מה לעשות בהמשך אז הלכתי לכיוון היער. שניתי את צורתי ורצתי לכיוון המקום היחידי שמרגיע אותי-
אגם הלבנה.
כשהגעתי כמעט ושום דבר לא השתנה מהפעם האחרונה שהייתי שם. אותם עצים ואותם מים מנצנצים שמישום מה נראים כמו השתקפות של הירח. התקדמתי לשפת האגם כשזנבי נשרך מאחוריי ופרוותי מחממת אותי בעונת הסתיו הקרירה, נשכבתי בנוחות עוצמת את עיניי בשביל להירגע מעט ואולי אז למצוא פתרון לכול הדבר הזה שנקלעתי אליו כי הרעיון שלוקה יסמן אותי לא היה אופציה בכלל.
כך הצהריים חלפו להם והתחלתי לראות את השקיעה מבצבצת מבין העצים הגבוהים.
"נרגעת?" הפנתי במהירות את ראשי לכיוון העצים.
הזאב האפור כהה של לוקה התקדם אליי בזהירות כנראה כדי לראות אם גם הפעם אני יברח אבל כבר לא היה בי את הכוח לעשות את זה.

"אני לא חושבת שבמצב הזה אפשר להירגע בכלל" החזרתי לו בקשר המוחי, מתיישבת בחזרה על האדמה כי לא היה טעם לברוח, הוא גם ככה היה יותר מהיר ממני.
"מה את מתכוונת לעשות גמדה?" הוא התיישב לצידי ורק אז קלטתי כמה קטנה אני לידו.
"אין לי מושג" התעלמתי מהכינויי השנוא עליי והודאתי בכניעה שלא אופיינית לי.
אחריי כמה דקות שבהם בהינו באגם שהשתקפות הירח נראתה עליו, הוא המשיך.
"את לא חוזרת ללהקת הצייד" ראשי הזאבי הופנה במהירות לכיוונו בהלם כלא מאמינה.
"אני לא חושבת שאתה זה שתקבע לי" נעמדתי בכעס על ארבעת רגליי כשעיניי התכולות משדרות את הכעס שבתוכי.
ראיתי את הייאוש בעיניו מלהילחם איתי אבל לא נתתי לזה להכניע אותי בכלל.

"את באמת חושבת שאני יתן לך להיות בלהקת צייד מלא באלפות ובטות אחרי מה שרופאת הלהקה אמרה!" הוא נעמד גם הוא והייתי צריכה להרים את זנבי מעלה כדי להיראות מאיימת יותר.
"אבל עדיין לא הגעתי למצב החמור שהיא תיארה אז אין סיבה להפסיק עם זה עכשיו!" גירגרתי עליו בכעס על כך שהוא לא מבין, שהוא לא הבין כלום לגביי המצב שלי.
"אז רק כשזאב יתקוף אותך את תעצרי?!" הוא שאל בקשר המוחי כלא מאמין ואני לא יכולתי שלא לתהות למה כול כך אכפת לו.
"זה לא עניינך" החזרתי ברוגע לאחר שנרגעתי מעט
"צודקת, אבל בלעדיי את לא תוכלי להמשיך בשיעורים עם להקת הצייד" שנאתי שהוא צדק ועוד יותר שנאתי את זה שלא היה לי איך לעצור אותו.

כשהוא ראה את המבט האבוד על פני הוא נרגע.
"קודם נמצא פתרון ואז תוכלי להמשיך לעשות מה שבא לך" הוא המשיך יותר בעדינות ממקודם ועם כול כמה שהייתי כועסת רגע לפניי כן, לא יכולתי לעצור את הלב שלי שפעם עכשיו בקצב לא סדיר.
הנהנתי בתבוסה מבינה שאין טעם להתווכח ולריב איתו כי הוא צדק וזה רק עניין של זמן עד שהחיים שלי באמת יהיו בסכנה.
לא יכולתי למצוא בן זוג בכזה מעט זמן וגם לא יכולתי להכריח את עצמי להיות עם מישהו שאני לא אוהבת רק כדי שיסמן אותי ואני יצא מידי סכנה.

אחרי שהתבוננו אחד בשני דיי הרבה זמן וחשבנו מה אפשר לעשות נזכרתי בזאבה שרציתי לדבר איתה מתחילת היום והיא לא הייתה נמצאת בשום מקום.
"תגיד...ראית את היילי במקרה?" הוא חשב מעט לפניי שהוא הניד את ראשו הזאבי בשלילה.
"היא לא בשום מקום, חיפשתי באוניברסיטה, בפארק ואפילו אמא שלה לא יודעת לאן היא נעלמה"
נעמדתי על ארבעת רגליי והתקדמתי לכיוון אחד העצים שידעתי שמוחבא שם בגדים.
שלחתי מבט אזהרה ללוקה שלא יבוא אחריי ושניתי את צורתי חזרה לבת אדם כשאני מחליפה לבגדיי.
הלכתי בחזרה לכיוון האגם אבל לוקה כבר לא היה שם אז הנחתי שהוא חזר בחזרה לעיירה.
"מחפשת מישהו?" לוקה לחש לאוזני כשהוא היה מאחוריי ואני קפצתי בבהלה.
"אתה רוצה מכות!" סובבתי אליו בבת אחת את ראשי במבט רצחני וגיליתי שהוא כבר הספיק להתחלף לצורתו האנושית ולהתלבש בחזרה.
"אני רוצה משהו אחר" היה נראה שהוא בחן את פניי וזה גרם לסומק להתפשט ברחבי פרצופי.

הפנתי את ראשי במהירות כדי לא לתת לו נקודת מבט ישירה לסומק האדום שכבר היה מפוזר בכול רחביי פניי והמשכתי לכיוון העיירה כדי לחפש את היילי.
"למה אתה בא איתי?" סובבתי את ראשי אליו כי הוא צעד בשקט מאחוריי.
"לא רצית למצוא את היילי?" מבט שואל עיטר את פרצופו כשהוא התקדם לצידי.
"אני לא זוכרת שביקשתי עזרה ממך" החזרתי לו כמובן מאליו והוא רק מיקד את חוש ריחו כשהוא עוצם את עיניו ומתעלם מהצהרתי.
"היא באוניברסיטה" הוא אמר לאחר כמה רגעים ואני לא הבנתי איך זה יכול להיות אם בבוקר היא לא הייתה שם.

צעדנו בשקט לכיוון האוניברסיטה ודיי פחדתי לחזור בחזרה הביתה כי לא עניתי להודעות של אמא שלי.
לוקה משך את ידי בפתאומיות והצמיד אותי אליו כך שאפילו סיכה לא יכלה לעבור ביננו.
ניסיתי לדחוף אותו ממני בצעקות אבל הוא אחז בי חזק יותר.
"את רוצה ליפול לבור?!" הוא שאל בהלם.
הסתכלתי לצד וכשהבנתי מה באמת קרה האשמתי את המחשבות שעסיקו והטרידו את ראשי.
"סליחה" שלחתי לו מבט מתנצל כי לא שמתי לב לבור בכלל ולוקה הציל אותי כמו תמיד.
הוא שיחרר את אחיזתו ממני ואני השארתי מרחק בטוח ביננו.
"תודה" המשכתי אחרי כמה רגעים של שקט והוא הפנה את מבטו המחוייך אליי, ציפיתי להתחכמות או להערה עוקצנית אבל הוא רק החזיר לי "בבקשה".

הגענו לאוניברסיטנה והתהלכנו במסדרונות החשוכים, ניסיתי לאתר את הריח של היילי אבל לא הרחתי כלום אז בלעתי את הגאווה שלי וביקשתי עזרה מלוקה.
הוא עצם את עיניו שוב והיה נראה שהוא קלט משהו או יותר נכון מישהו, חיוך אוטומטי עלה על שפתיו ואני תהיתי מה לעזעזל הוא הריח.
"נו מצאת אותה?" שאלתי חסרת סבלנות והוא גיחך בשקט כאילו סיפר לעצמו בדיחה פרטית
"מה מצחיק אותך?!" המשכתי בכעס כשהוא לא הפסיק לצחוק.
"אני חושב שאנחנו צריכים ללכת" הוא הסדיר את נשימתו והביט שוב בעיניי.
כועסת תפסתי בקולר חולצתו למרות היותי נמוכה ממנו וקירבתי את ראשו אליי.
"מה אתה מסתיר ממני?!" שאלתי בכעס כשעיניי זועפות לכיוונו ומנסות לקרוא מה הולך בראשו.

לא יכולתי להאמין למה שהוא עשה אחר כך.
בשנייה של חוסר תשומת לב הוא נישק את אפי גורם לי לעזוב אותו ולהתרחק ממנו במהירות.
"בשביל מה זה היה טוב!" צעקתי עליו, מנגבת במהירות את המקום שהוא השאיר עליו נשיקה.
"זאת הייתה הדרך היחידה שתעזבי אותי" הוא המשיך צוחק כשהוא ראה את תגובתי ואני חשבתי באותו הרגע על מיליון דרכים שונות להרוג אותו.
"לונה?" היילי יצאה מאחת הכיתות כשהיא מתקדמת אלינו לאמצע המסדרון.

"מה אתם עושים כאן?" היא שאלה כלא מאמינה ואחריה יצא מהכיתה לא אחר מאשר ניקו-החבר הכי טוב של לוקה!!!

......
טוב אז בגלל שהרבה ביקשו ממני להמשיך להעלות פרקים בתדירות יותר גבוהה אז העלתי היום פרק.
מקווה שאהבתם אותו ♡, אתם מוזמנים לעשות לייק ולהגיב בתגובות ושיהיה לכולם צום קל וטוב ;) :) ;)