אפילוג
"לוקה תעשה לי טובה, תלביש אותו מהר!" קולה הידהד באוזניי וידעתי שהיא לחוצה...בכול זאת כולנו איחרנו.
מיילו זז בידי ולא ידעתי איך אני אמור להלביש משהו שזז כול כך הרבה. הרמתי את מבטי לכיוונה כשהיא לבשה במהירות שיא את חולצתה, מכסה את הגוף היפיפה שלה.
עברה יותר משנה וחצי מאז שהפראיים עברו לכיוון צפון, בתקופה הזאת היו כול כך הרבה שיגעונות... בעיקר מהצד של לונה.
מיילו התחיל לדבר וזה גרר הרבה סירטוני ווידאו שלו ממלמל על בננות ותותים.
אומנם אני ולונה אימצנו אותו ואין לי מושג איך אבל הילד הזה יצא בדיוק כמוני...עם נטייה לשגע את אמא שלו כמו שאני אוהב.
"נו סיימת?" הריח המתוק שלה הגיע לאפי והתאפקתי לא לדחוף אותה שוב על המיטה.
מיילו שלא הבין שום דבר מהמתרחש המשיך לעשות טרור ולהוריד את החולצה כשאיכשהו לונה מאשימה אותי, זה לא אשמתי שהגור שלנו חכם!
בסופו דבר יצאנו במהירות מהדירה ביחד עם מיילו שלבוש רק בטיטול.
אני והיא עברנו לגור ביחד אחרי הקרב נגד הפראיים. למשך כמה זמן הלול של מיילו היה בחדר השינה שלנו ולא יכולתי לעשות כלום אבל כשהוא קיבל חדר מישלו ללונה כבר לא היה לאן לברוח ושיננתי כול עיקול וקימור בגוף שלה, בגוף של ההתאמה שלי.
כשדיברנו בינינו כמה גורים כול אחד רוצה הגענו למסקנה שאני רוצה 6 והיא רוצה 10 אז כשהתכוונתי להתחיל במלאכה היא התחילה להסמיק ולתרץ שהיא לא התכוונה לעכשיו.
אני לא יכול איתה, אם היו אומרים לי לפני שנתיים שלונה האומגה הקטנה ששנאה אותי תהפוך להיות ההתאמה שלי הייתי שולח אותם לפסיכולוג אבל עכשיו כשהיא מחזיקה ככה את מיילו בידיה עם סימן הנשיכה שלי בצווארה...אין זאב מאושר ממני.
למרות כול התנאים והחוקים של המנהיגים הקודמים בלהקה שלנו, זקני הלהקה החליטו שהזמנים משתנים ושלא צריך לחיות לפי העבר אלא לפי העתיד ולכן כשהבינו שלונה הפכה להתאמה שלי ושאני לא מתכוון לוותר עליה, הם שיחררו אותי מהתנאים שלהם ונתנו לי את המושכות לטיפול בלהקה.
אני עדיין לומד באוניברסיטה בנוסף לכול האחריות שלי כמנהיג ובואו לא נשכח שיש לי גם גור קטן וחבלן לטפל בו ביחד עם אישה משוגעת לא פחות.
אחרי שללונה חזר הזיכרון מהתקופה שהיא הייתה לואר, הסכמתי שהיא תלמד ביחד איתי את שאר הזאבים בשיעורי הצייד את הדברים הדרושים.
אני והיא מנסים למצוא את הזמן לבלות אחד עם השני למרות כול האחריות שיש עלינו בנוסף למיילו הנסיך הקטן שלנו.
יום שלם עברתי בלי ליראות את פניה בגלל הבעיות בלהקה. כול פעם צץ משהו חדש ואני בקושי מספיק להגיע לשיעור האחרון באוניברסיטה, אני שוקל לעשות קורס מזורז ולגמור עם זה לגמריי.
נכנסתי לכיתה לשיעור האחרון כשכול המבטים מופנים אליי, מאז שהפכתי לראש הלהקה כשעיניי השתנו בחזרה לצבעם האדום הטבעי כולם מישום מה נעצו ולטשו בי את מבטיהם...
יותר מבדרך כלל.
לא היה אכפת לי מהשאר כי בשנייה שעיניי קלטו אותה כול היום הארוך שעברתי בטיפול בבעיות הלהקה נשכח כלא היה.
אבל כמו שהחיוך שלה התפרס במהירות על פניה כשהיא ראתה אותי ככה הוא גם ירד.
"איפה מיילו?" היא הייתה במרחק דיי גדול ממני אך שמיעתי הייתה חדה כמו טפריי.
"זה לא היה התור שלך להוציא אותו מהמעון?" מבט תוהה הופיע על פניי וראיתי שהיא מתחילה להתעצבן, הזאבים שמסביבנו התחילו לצחקק בניהם.
"לא זה היה התור שלך!" ההבנה הכתה בי וחיוכי ירד במהירות, לונה כבר מזמן התחילה להתקדם בריצה לכיווני או יותר נכון לכיוון היציאה.
"שיט" קללה נפלטה מפי כשיצאתי והשארתי את קולות הזאבים הצוחקים מאחוריי כולל את ניקו הבוגד שנקרע מצחוק ביחד איתם.
התחלתי לרוץ לפניה, מבין שהיינו צריכים להוציא את מיילו מהמעון עוד מלפניי שעה.
"זאת הייתה האחריות שלך!" היא הדביקה את קצב ריצתי ואני ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה היא נתנה לי את האחריות הזאת.
העדפתי לא לענות ולעלות לה על העצבים יותר.
הגענו למעון של מיילו בנשימות מאומצות כשהמטפלת שלו כבר עמדה בחיוך בכניסה כי זאת לא הייתה הפעם הראשונה.
כמובן שאני ולונה התנצלנו אין ספור פעמים לפניי שגילינו את מיילו על הריצפה אוכל לו תותים להנאתו בלי שום דאגה בעולם, אני צחקתי...לונה פחות.
ידעתי שיש צדק בכעס שלה כי יכול להיות שאולי באמת שכחתי.
כשהגענו לדירה היא הניחה את מיילו על הריצפה עם המשחקים שלו וניגשה למטבח.
"אתה סולח לאבא נכון?" אמרתי לו בקול הכי מתוק שגייסתי והגור הקטן בן השנה וחצי שלי החזיר לי ציחקוק והינהון "אבא" הוא הרים ידיו למעלה, מבקש שאני ירים אותו עם עיניו הכחולות והמהפנטות וברור שהקשבתי לו.
"אני לא סולחת" קולה הידהד מהמטבח גורם לחיוך בלתי יאמן לעלות על פניי...ברור שהיא תעשה לי גם על זה חיים קשים.
אחרי כמה זמן ששיחקתי עם מיילו פתאום הריח השנוא עליי הגיע לאפי והיתפללתי שהיא לא תשים לב אבל חלומות לא מתגשים.
ראשה הורם במהירות ואני הנחתי את מיילו ליד המשחקים שלו שוב.
"אל תחשבי על זה אפילו" הריח שלי התחיל להתכהות ולהתחזק בגלל שלא רציתי...לא רציתי שהיא תיפגוש את טאורן שוב.
"להזכירך אני עדיין כועסת עלייך" היא התעלמה מהצהרתי והקלידה משהו בטלפון.
"לא פגשנו אותו מאז הקרב שקרה לפני שנה וחצי, אתה לא תעצור אותי מלראות מה איתו" היא באמת חושבת שאני אתן לה פשוט ללכת לבקר אותו! לבקר את הזאב שהיה אשם במוות שלה בחיינו הקודמים! הזאב שבגללו הייתי צריך לחכות אלף שנה כדי להיות איתה שוב!
הפסקתי את הסיכסוך בינינו בשביל לונה כי ידעתי שאם אני אפגע בו היא לעולם לא תסלח לי.
היא משהו מיוחד את זה כבר ידעתי ממזמן, עוד לפניי שהיא סלחה לטאורן ועוד הרבה לפניי שהיא קפצה להגן על מיילו מפני הלהקה.
חשבתי מה אני יכול לומר כדי לעצור אותה אבל אז הבנתי שמה שאני צריך לעשות לא קשור במילים בכלל.
התקדמתי לכיוונה והרמתי אותה על כתפי בדיוק כששמעתי את היילי מתכוונת לפתוח את דלת הבית.
"מה אתה עושה?!" לונה ניסתה להשתחרר מאחיזתי ללא הצלחה והיילי שנכנסה כבר לבית שלנו הרימה את מיילו בציחקוק, כנראה שלונה ביקשה ממנה לישמור עליו כדי לפגוש את טאורן.
"היילי תעזרי לי" המצוקה נשמעתה בקולה כי היא ידעה מה התכוונתי לעשות והיא ידעה שאני לא אתן לה לברוח לטאורן גם אם זה רק בשביל לומר שלום.
"אבא, אמא, מה אתם עושים?" מיילו שכבר היה בידיה של היילי מילמל בקולו התינוקי והסתכל עלינו בעיני העגל שלו ואני כבר לא יכולתי איתו.
עם כול כמה שהוא חבלן קטן הוא באותו מידה הנסיך הקטן שלי.
"אנחנו הולכים לעשות לך אח" ריחה המתוק של לונה התחיל להתפשט ברחביי הבית בגלל תשובתי ואני נהנתי מיזה שבשנייה אני יכול לגרום למצבי הרוח שלה להשתנות...מכועסת למובכת.
היילי שכבר הבינה את הרמז לקחה את מיילו שצרח בשמחה שיהיה לו אח אל מחוץ לבית.
התקדמתי איתה לכיוון חדר השינה שלנו וזרקתי אותה על המיטה כשאני מעליה, מחייך בסיפוק.
"תפסיק כבר לעשות מה שבא לך" היא ניסתה להדוף אותי ממנה אבל לא נתתי לה ונישקתי את היד שהיא שלחה לכיווני. סומק אדום עיטר את פניה ואני נהנתי מכול רגע שבו אני יכול להתבונן בפניה ועיניה התכולות. כשהיינו ככה שנינו במיטה, זאת הייתה הדרך היחידה שבה היא אולי תקשיב לי, למרות שזה גם יכל לעבוד הפוך.
היא הבינה מה אני מנסה לעשות ומיד פניה שינו את הבעטן הסמוקה לפלרטטנית...אכלתי אותה.
"לוקה" היא שריברבה את שפתיה והרימה את ידיה לכיוון לחיי, מלטפת את זיפיי.
שנאתי את זה שהיא ידעה כמה המגע שלה משפיע עליי או יותר נכון משבש לי את המוח.
"אני רק אומר לו שלום ואחזור" היא הסתכלה עליי עם עיניי הכלבלב שלה והרגשתי איך השליטה שלי בעצמי לאט לאט מתפוגגת.
לעזעזל אני הייתי אמור לשכנע אותה לא ההפך!
"אבל..." היא ראתה שנאבקתי בעצמי וכשבדיוק באתי לענות, היא נישקה את צווארי בנשיקות קטנות ומייסרות...מה שהאומגה הקטנה הזאת עושה לי.
"בסדר...אבל אני בא איתך" נכנעתי לבסוף אך עדיין הבהרתי לה שאין סיכוי שאני אתן לה להתקרב לטאורן בלעדיי ונראה שזה סיפק אותה לבנתיים.
היא התכוונה להוזיז אותי ולקום מהמיטה אבל היא לא יכלה לטעות יותר. אחרי כול מה שהיא עשתה,
לא היה שום סיכויי שאני אשחרר אותה עם רק נשיקה.
כשמנעתי ממנה לקום מהמיטה היא הרימה את מבטה הזעוף כדי לישאול מה נסגר, אבל אני בטוח שעיניי שזהרו באדום בוהק השתיקו אותה.
"נראה לך שאנחנו נפסיק באמצע" מילמלתי כשנישקתי את צווארה וסימנה, מחזיר לה על מיקודם כשהיא נאנחת תחת מגעי.
הרמתי את ראשי ולא נתתי לה אפילו שנייה להסתגל כששפתיי נחתו על שלה בתשוקה לא מרוסנת.
________
"הכול באשמתך שאיחרנו ככה, כבר לילה!" היא הסתכלה עליי עם גבותייה המכווצות בכעס.
"להזכירך את זאת שגירת אותי" הסתכלתי לכיוונה בהתגרות מחלץ ממנה גילגול עיניים וסומק בלחיים.
אין סיכוי שהייתי נותן לה ללכת לבד לטאורן, לא סמכתי עליו בכלל.
הגענו למבנה הנטוש בטריטוריה הישנה של הפראיים וגילינו את כולם בתוכו, בצורתם הזאבית.
"טאורן" לונה קפצה בחיבוק על הגבר שהתקדם לכיוונינו ואני ניסיתי לרסן את עצמי, לא אהבתי שאלפא אחר נוגע בה ובמיוחד לא הוא.
הסקתי שזה טאורן בצורתו האנושית בגלל עיניו האפורות.
"אני שמח לראות אותך שוב" הם התנתקו וכשלונה ראתה את מצבי היא נעמד לידי, כאילו כדי להרגיע אותי. אני חושב שהיא ידעה שהדבר היחידי שמונע ממני מלקפוץ עליו זאת היא.
"אני מניח שהגעתם כדי לראות את הגור שלי?" לשאלה הזאת לא ציפיתי והיא השאירה אותי מופתע וכך גם את לונה.
עוד לפניי שהספקנו להגיב ילד קטן בן שנה ומשהו רץ לרגלו של טאורן שהרים אותו לידיו, עיניו היו אפורות כשל אביו ושיערו שחור.
איכשהו העובדה שהיה לו גור מישלו הרגיע אותי
אבל עדיין נשארתי במגננה מולו, בכול זאת הוא היה מאוהב בהתאמה שלי במשך אלף שנים.
לונה שנמסה ממראה הילד הקטן ביקשה להחזיק אותו בידיה והוא שיחק לה בשיער עם ידיו הקטנות. הילד הזה הזכיר לי את מיילו שלי למרות שהייתי בטוח שמיילו היה גדול ממנו בכמה חודשים.
לא אהבתי שהיורש של מנהיג הפראיים משחק לבת הזוג שלי בשיער אבל התאפסתי על עצמי כשהבנתי שהוא היה רק ילד, ואז ריחה של הירה רופאת הלהקה תפס את תשומת ליבי. כנראה שהיא באה כדי לפגוש ולדבר עם טאורן.
היא התקדמה מאחוריו לכיוונינו בחיוך, בצורתה האנושית ולפי ריחה הרגשתי שהיה לה משהו לספר... משהו טוב.
היא הנידה את ראשה לכיווני כאות כבוד הראוי למנהיג הלהקה החדש ואז היא הפנתה את ראשה.
"לונה אני שמחה שגם את כאן" היא נעצרה מולה ואז הניחה את ידה על לחייה בחיבה.
"אלת הלבנה דיברה איתי" בסקרנות, חיכיתי לשמוע את ההמשך, מה היה כול כך חשוב?
"היא אמרה שאת בהריון...מבורכת בגורה"
......
טוב, סוף סוף הצלחתי לשחזר את הפרק שנימחק לי והנה לכם פרק מנקודת המבט של לוקה.
אומנם לונה עושה לו קצת חיים קשים אבל כזאת היא...
ועם ההפתעה שהשארתי לכם בסוף אני יודעת שתהרגו אותי...אז אני עדיין שוקלת אם לעשות פרק בונוס ואז לסיים את הסיפור לגמריי.
מחכה לתגובות שלכם וללייקים ;)
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top