פרק ב
סליחה על העיכוב XD
~~~
במשך שבוע לא דיברתי עם דין, אבל זה היה שגרתי. לכן אפילו שהיינו כבר שנה ביחד, זה הרגיש כמו שבוע, וגם לא התקדמנו כמו זוגות רגילים.
באותו יום תוכננו לי שלוש שעות היסטוריה, בגלל שמשנה שעברה הצטרפתי למגמה. בהתחלה הלנה אמרה שאני לא חייבת לעבור בגללה, ואז הגשתי לה חיבור על למה היסטוריה זה מקצוע אקטואלי ומעניין והיא אישרה את זה. כמובן שהסיבה האמיתית הייתה שהרגשתי בטוחה בשיעורים שלה, ושאר המגמות לא עניינו אותי.
כשקמתי באותו בוקר אמא שלי עמדה במטבח וחתכה סלט, זה מיד הזכיר לי את דין, עומדת במטבח שלה וחותכת סלט. הופתעתי לראות את אמא שלי ערה, היא הרי אחרי עבודה, אבל היא אמרה ש"אני רק רוצה להכין לכם אוכל ואז אני עפה לישון."
הנהנתי והתיישבתי לאכול את הקרונפלקס עם חלב של הבוקר. אני ודין תמיד אוכלות קרונפלקס עם חלב. היא תמיד אומרת לי לבחור את הקרונפלקס הכי יקר וגם את החלב. אני לא אוהבת לבזבז לדין כסף, רק כשהיא משכנעת אותי שממש בא לה ואז אני נעתרת לבקשתה.
אחותי הקטנה הופיעה בסלון ועשתה דרמה. היא התלוננה שנשארו לה רק חולצות ורודות קצרות בארון ושעכשיו מתחיל חורף והיא בכלל שונאת ורוד. בהיתי מבלי לשים לב בחולצה האחוזה בידה. הצבע היה רך ממש כאילו הוא עשוי מחלב ורוד והמרקם נראה חלק כמו סטאן.
רציתי לצעוק לה שתסתום את הפה, שתאמר תודה שיש לה חולצות כאלו יפות ושהיא יכולה ללבוש אותן על הגוף הנשי והיפה שלה. אני יודעת שאני מקנאה, אבל באמת שהיא יכלה קצת להעריך מה שיש לה.
ידו של אבי העירה אותי מהבהייה, הוא שאל אותי אם אני צריך טרמפ לבית ספר. "בטח, תודה אבא, מתאים לי לבוא מוקדם היום."
"לאילן יש חברה." אח שלי אמר כשהוא התיישב מולי.
אבי צחקק בחמימות. "באמת?"
"היא כנראה צריכה להיות ממש עיוורת." אחותי עקצה, "תסתכל איך אתה מזניח את עצמך."
"סתמי." מלמלתי אפילו שהיא צדקה. השיער שלי היה אסוף על העורף בפשטות והבגדים שלבשתי היו לא מתאימים אחד לשני בכלל. בנוסף לכך לא גילחתי את שיער הפנים, כבר שבוע, מאז הערב עם דין.
"יאללה בוא מהר אילן." אבי ביקש לאחר רבע שעה. הוא סידר את העניבה שלו מול המראה והחליף עם עצמו מבטים. זה הזכיר לי פרסומת אחת של דין, שבה היא לובשת חליפת ערב כזו ומסדרת ככה את העניבה.
אני חייבת להפסיק לחשוב על דין כל כך הרבה, כל דבר לקשר אליה. זה גורם לי לעצור באמצע יום ופשוט לבהות באוויר, וזה נראה מוזר לאנשים.
אני ואבי ירדנו לחניה. כשנכנסנו לרכב מיד נזכרתי איך אתמול ישבתי בדיוק באותו מקום ברכב של דין, עם ידייה על ברכיי, מחליקות על החצאית המהממת שלבשתי. באותו בוקר לבשתי מכנס משופשף, שיערי היה קלוע בצמה הדוקה מעשה ידי אימי ופניי חפות מכל איפור.
"אז מה גבר?" אבי צחקק. "יש לך מישהי חדשה."
"מה פתאום." מלמלתי. "אני שונא בנות. נשיות זה כזה מגעיל." אמרתי את השקר הכי גדול בעלום. נשיות מרתקת אותי, נשיות ממגנטת אותי אליה כי אני מרגישה שיש בתוכי אותה. תמיד הרגשתי, תמיד. אף פעם לא חשבתי בתור בן, ולא הבנתי למה ציפו שאעשה כך. מאז שהייתי קטנה, הבטתי במראה וראיתי אישה מסתתרת מאחורי גוף הזכר, לכן מעולם לא הסכמתי שיגזרו את שיערי.
טוב אולי זו הייתה טעות להגיד לאבא שלי שאני שונאת נשיות. "אתה אוהב גברים?" הוא שאל בתדהמה.
"לא." הפעם נגעלתי באמת, אבל זיהיתי הזדמנות לגשש. "אבל אם הייתי אוהב?"
"אז זה היה מגעיל." הוא מלמל והתניע את הרכב.
את שאר הנסיעה העברנו בשתיקה. אבל לא שתיקה נעימה כזו שיש ברכב של דין, שיש מוזיקה ברקע ומדי פעם מחליפים מילה. זו הייתה שתיקה מציקה כזו, אבי הרגיש צורך להדליק את הרדיו שבדיוק השמיע שיר של לי-תו.
נשכתי את שפתיי, כל כך קינאתי במשפחה שלהן. הן היו מאוחדות ושמחות, גאות בכל דבר. להפתעתי, אבי פיזם את השיר בחוסר תשומת לב שכזו ותופף על ההגה. חייך לאיזו אישה ברכב חולף.
הרגשתי חייבת להגיד את זה. "היא לסבית, הזמרת."
אבי הנהן. "נכון."
"אתה שונא גייז."
הוא הביט בי במשך כמה שניות ותהיתי אם הוא חושד בקור שנשב ממילותי, מהעוקצנות. "נו באמת אילן, לסביות זה חמוד, אתה חייב להודות."
"אממ." הופתעתי לגמריי מתשובתו.
"וגם, הקטגוריה הכי טובה בפורנו." הוא צפר לאיזה מנייאק על הכביש ואז נעצר, רמזור. "לא ככה?"
"א-אני לא יוד-דע…" ראשי הושפל, אבי היה כרגע מסוג האנשים ששנאתי.
"אל תיתמם, ראיתי את הפוסטר בחדר שלך."
גבותי קפצו מיד. הוא ראה? זה היה בסך הכל פוסטר של דין בבגד ים שחור באחת הפרסומות. תליתי אותו בתוך הארון שלי, לא ציפיתי שאבא שלי יראה אותו. מילא אחי, שתמיד מחטט בחדרי, אבל הוא?
"אתה בטוח שאתה לא הומו? כי לפעמים היא ניראת קצת גבר גבר כזו, המודל בפוסטר."
השפלתי את מבטי ורציתי לגלגל את עיני. זה לא גבר גבר, זו דין, פאקינג דין המקסימה… שלי? כן. דין גרמה לי לא פעם לתהות האם לא היה יותר פשוט שאמשיך להעמיד פני בן. בן שאהוב בנות, פחות סיבוך מטרנסג'נדרית שאוהבת בנות. ניסיתי לדמיין את עצמי, בתור גבר שיוצא עם דין. דין אוהבת גם בנים, זה יכל להיות מושלם, לא היינו צריכים להסתיר כלום.
אבל כל זה לא יכול לקרות בגלל הרגשות הדפוקים שלי, למה אני כל כך רוצה להיות בת? חרשתי את כל האינטרנט בניסיון להבין את זה, שוחחתי עם פסיכולוגים באנונימיות, שינסו לתת לזה הסבר, גורם. מלא תיאוריות שאין להן ביסוס, מלא מחשבות ודימיונות על חיים נורמליים, אם רק הייתי מרגישה כמו שאני אמורה להרגיש…
ואולי, אולי אם הייתי נולדת בת? ההורים שלי היו צריכים להתמודד עם זה שאני יוצאת עם בנות, אבל לפחות הם לא היו צריכים להתמודד עם מה שאני, עם כל המורכבות המחורבנת של שינוי המין.
זה כל כך מצחיק אותי שאומרים שינוי מין. מה זה שינוי מין? אני בת! אני בת! תמיד הייתי בת, הדבר היחיד שיש לשנות פה זה כמה דברים קטנים בגוף. אני כבר בת, אין צורך לעשות יותר מדי, רק לעזור לי להתאים בין הגוף ל… נפש? קוראים לזה נפש? למה ששוכן אי שם בפנים. נפש, נשמה, זה לא כזה משנה, אני אוהבת אותה בכל מקרה, את הנפש-נשמה שלי. אני רוצה לחבק אותה, להגיד לה שזה בסדר שהיא מרגישה ככה. בסדר שהיא מרגישה אישה.
"אילן?"
"כן?" התנערתי ממחשבותיי.
"בקיצור מה אתה אומר?"
"על מה?"
"אני ואתה, ערב גברים. אני חושב שכבר הגיע הזמן, אתה עוד רגע בן שמונה עשרה."
השפלתי את מבטי, זה היה נראה לי כל כך רחוק ממני אבל הרגשתי שאני חייבת קצת לתת לאבא שלי נחת ממני. אחרי האלימות בבית ספר וההתעלמות המופגנת שלי ממנו ומאמא שלי.
"רעיון מעולה."
הוא טפח על ירכי. "יופי אני שמח שאנחנו מסכימים. מה דעתך על מחר בערב?"
"מה נגיד לאמא?" זה מה שעניין אותי.
"שאנחנו מבלים, היא תבין, אמא שלך מבינה הכל."
הנהנתי, זה היה נכון.
הגענו לבית הספר, יצאתי מהרכב ומיהרתי להיכנס דרך שער בית הספר תוך ניסיון לא להתקל באף אחד. הצלחתי לעבור את השער, את החצר ואת כל המבואה של בית הספר, רציתי רק להגיע לשירותים.
מולי הופיעה פתאום לורה. היא חיבקה אותי ארוכות ונשקה על שתי לחיי, משאירה עליהן סימני ליפגלוס וסביבי המון המון ריח של בושם של בנות. חייכתי לעצמי כמו בדרך כלל, בלי שהיא תשים יותר מדי לב. יכולתי להישבע שאם הייתי באה בוקר אחד לבית ספר לבושה כבת, היו אומרים: אה נו לורה נגעה בו.
לורה הייתה ידידה שלי מתחילת התיכון, והיא הבנאדם הכי משתנה בעולם. שנה שעברה היא הייתה טומבוי, לפני שנתיים ילדת אנימה ובכיתה ט' נוצרייה הדוקה. השנה היא נשית וקופצנית וחמודה, המודל לחיקוי שלי בסתר מבחינת מראה חיצוני. היא כל כך מטופחת, ומתנהגת כמו נסיכה עדינה בסרטי דיסני, שהופכת פתאום ללוחמת אמיצה.
לורה תמיד הייתה שם בשבילי, לא משנה מה עשיתי ומה היא עשתה באותו רגע. ובכל זאת, למרות כל זה, היא עדיין לא ידעה עליי, שאני לא גבר. זה היה מתסכל כל כך אבל פשוט לא הייתי מסוגלת לספר לה. כאילו יש מחסום בלתי נראה כלשהו, תחושה פנימית שמונעת ממני לספר לה.
והיא הכי תומכת בקהילה הגאה עכשיו. ניסתה לשכנע אותי שנה שעברה לבוא למצעד, לא הסכמתי, ההורים שלי היו שוחטים אותי. אז צפיתי במצעד דרך הטלוויזיה עם אחים שלי שלא הפסיקו לצחוק וללגלג והרגשתי כאילו מישהו יושב לידי, עוטף את כתפי בחיבוק ומסובב סכין בבטן שלי בידו השניה.
לורה הסתכלה עליי, שאלה למה פניי נפולות והאם חזרתי לסורי לשוטט ברחובות בלילה במקום לישון?
"לא."
"אז למה לא היית אתמול בבית באחת?"
"הייתי אצל חברה."
היא נשכה את שפתיה, מצמצה בעיניה. "חברה חברה? חשבתי שאתה גיי."
"לא חברה חברה. ומה פתאום בנים? אני מקיא רק מלחשוב על זה."
היא נאנחה. "אוף אתה יותר מדי סטרייט בשבילי."
גלגלתי את עיניי. "כן, ואני צריך פיפי." עדיין היינו ליד השירותים.
היא זזה מדרכי. "דבר איתי בהפסקה." צעקה בזמן שהתרחקה בניסון לגבור על הצלצול. יופי. חשבתי לעצמי. גמרה לי את כל הזמן של הפיפי בבוקר.
נכנסתי לכיתה באיחור. "אילן מה זה האיחור הזה?" המחנכת שלי זרקה.
"היה עמוס בשירותים." מלמלתי.
"תעשה בשיח פעם הבאה." הילדה שיושבת לידי בכיתת האם אמרה.
"תעשי את בשיח."
מה זו התפיסה המעוותת הזאת שלגברים פחות אכפת מהייגינה? ברור שאכפת להם, הם פשוט לא יחצינו את זה בצורה כל כך מוגזמת וברברית ונשית… כמה שהייתי רוצה לצאת לטיול כזה של יום או יומיים בבית הספר ולעשות סצנה על זה שאני לא עושה בשיחים. כבר דמיינתי את עצמי ממלמלת: מה אם נחש ינשוך לי את הטוסיק ברגע שארים את החצאית? מה אם מישהו יראה אותי חלילה?
והדמיונות שלי היו מתוקים, והתנתקתי לרגע מהשיעור אבל נעורתי כששמעתי את המילים "טיול שנתי" יוצאות מפיה של המורה. טיול שנתי, בדיוק כמו שרציתי. הלוואי וזה יכל להיות כמו שרציתי, עכשיו נזכרתי כמה אני שונאת כל כך טיולים כאלו.
המורה סיפרה שניסע לצפון, נישן באוהלים, חמישה ימים. סיוט. איבדתי ריכוז ונרדמתי על השולחן, התעוררתי לתוך שיעור מתמטיקה שהתנהל בכיתה שלי. מיהרתי לקחת את התיק שלי ולעוף משם, לנסות להיזכר איפה ההקבצה שלי לומדת.
נתקלתי בהלנה בדרך לקומה למטה, היא שאלה אותי (בלשון זכר כי היו תלמידים סביב) אם אני בא לטיול, אמרתי לה שכן, ברור שכן, אחרת לורה תחטיף לי. הלנה הבינה, היא הבטיחה לי שתבקש להיות עם הכיתה שלי, זה עודד אותי קצת.
במשך כל שיעור מתמטיקה הייתי בטלפון שלי, דין כתבה לי שהיא נחתה והכל בסדר, הערכתי באמת את זה שמצאה זמן לכתוב לי, שהיה לה בכלל אכפת. סיפרתי לה על הטיול, התלוננתי לה כל כך הרבה שכבר חשבתי שהיא לא עונה בגלל שהיא התעצבנה ונמאס לה ממני. התברר לי אחר כך שזה היה בגלל שהצילומים שלה התחילו.
במשך כל אותו יום היא לא הייתה זמינה, ואני ניסיתי לא לחשוב עליה, לא לחשוב על הלילה בתחילת השבוע. לנשק את דין היה אחד הדברים הכי מדהימים שעשיתי לאחרונה, וזה נכון שהחשש שלי לא פחת ועדיין, זה היה שווה את זה.
המגע של השפתיים שלה על השפתיים שלי היה כל כך רך, כל כך סוחף. זה לא הרגיש לי כאילו היא כבר הייתה עם כל העולם, וגם ידעתי שהיא לא כזאת. לי ולהלנה יצא לדבר פעם בנושא, והיא אמרה לי שלאישתה היו יותר מדי בנות לפני שהן התחילו לצאת, ולה לא היה אף אחד. זה היה כשדיברנו על זה שסביב בנות הזוג שלנו תמיד מסתובבים אנשים כל כך יפים, אליטה, כמוהן.
שאלתי את הלנה לגביי דין והיא אמרה שדין לא מאלו שכבר שכבו עם חצי עיר, שזה לא מה שיש בראש שלה. אחרי השיחה הזו הסתכלתי על דין קצת שונה, ופחדתי לרצות אותה יותר משהיא תרצה אותי.
בנשיקה הראשונה שלי עם דין הייתי נבוכה, בגלל שאני שהייתי רגילה לנשיקות זולות כאלו, מנשקת מישהי כמו דין, היה נשמע סוריאליסטי, האם דין הייתה נגעלת לדעת עם כמה אנשים התנשקתי? בתור גבר הייתי ממש מאלו שנישקו את כולם.
כל אותו יום חשבתי עליה, והתפללתי שתענה לי כבר, ובסוף נרדמתי. כשקמתי בבוקר ראיתי שדין ענתה לי בהודעה ארוכה, שהיא קראה את כל מה שכתבתי ומקווה שהלנה תעזור לי לשרוד את הטיול המחורבן, ושהיא תתקשר בערב כשיהיה לה זמן.
חיכיתי נצח לערב הזה.
היא סיפרה לי על הקמפיין שאליו הצטלמה, ועל ישראל בפרטי פרטים. ישראל הייתה מדינה שכנה אלינו, ממש רציתי לבקר בה אי פעם. דין אמרה שחם שם יותר ושיש אווירה של שכונה. באמצע התיאור שלה על הכותל המערבי נזכרתי במה שרציתי לשאול אותה. "מה עם האיש ההוא שבא לדירה שלך בלילה שטסת?"
"אבא שלי?" היא מלמלה.
"כן."
שמעתי אותה לוקחת נשימה עמוקה, היא כחגחה בגרונה כמה פעמים ואז בלעה רוק. "טוב אז זה אבא שלי, זה ששלח אותי לפנימיה אחרי שאמא שלי נעלמה, ו... ו… הוא עכשיו פתאום חזר, ומנסה להיות אבא מגניב והכל. אבל אני כבר מחקתי אותו איל, מחקתי מהחיים."
"כן, הוא מת מבחינתנו." אמרתי.
"ועכשיו אני לא יודעת איך להתנהג אל זה." הקול שלה התנמך, לא שמעתי את דין הרבה פעמים ככה.
"מה הוא רוצה?"
"שנדבר, שנצא למסעדות, שנחדש קשר."
"מה פתאום הוא נזכר?" כעסתי בשבילה. הוא לא יכול סתם ככה לבוא ולהכריז שהוא אבא שלה. זה כל כך דפוק.
"אני לא יודעת, אבל קבענו להיפגש כשאני אחזור לארץ."
"אוקיי…" מלמלתי. "מתי זה אגב?"
"סוף השבוע הזה." שמעתי את הכאב שבו אמרה את זה. בדרך כלל היא שמחה לחזור, עכשיו היא רק רצתה לדחות את זה כמה שיותר.
לקחתי אוויר וניסיתי להיזכר במה שלורה תמיד אמרה לי. "דין." אמרתי.
"אני פה." היא ענתה והקול שלה היה חנוק.
"מה הכי גרוע שיכול לקרות? ממה את הכי מפחדת?"
היא שתקה במשך שתי דקות שלמות, נתתי לה לחשוב, להבין בעצמה. "אני פשוט מפחדת שהוא ינטוש אותי שוב."
שתקתי, נשכתי את שפתיי, רציתי לחבק אותה. "תדברי איתו על זה." לורה לא ידעה כמה כל החירטוטי שכל שלה עזרו לי להרגיע את דין לפעמים.
"להגיד לו: אבא אני מפחדת שאתה תעלם יום אחד שוב?"
פזלתי לצדדים, מה לורה הייתה אומרת. "בדיוק?"
"אני... אני לא יודעת."
"יש לך יומיים להתכונן לזה. איפה אתם נפגשים?"
"בית קפה בביפורט."
פחדתי להציע. "את רוצה שאני אלווה אותך?"
"לא." היא ענתה נחרצות. "אני רוצה שתיהי איתי שם."
גיחכתי. "את לא, את לא צריכה שאבא שלך יחשוב שיש לך חבר מוזר ומשוגע."
"את לא מוזר ולא משוגע." דין צקצקה.
נאנחתי, הלוואי והיא הייתה מבינה את זה. "אני מרגישה ככה."
"אני לא מתאהבת במוזרים." התגוננה.
"התאהבת בי?" חיוך הסתמן על פני ואפילו שכבר קיבלתי תשובה על כך בעבר, רציתי לקבל אותה שוב.
"לגמריי, מעל כל הראש."
שתקתי וחייכתי, בהיתי בקיר הלא מסויד של החדר שלי. דין שאלה מה קרה, למה השתתקתי.
"אני פשוט אוהבת לשמוע את זה." אמרתי. "ואז צריכה לחשוב על זה הרבה."
"מה יש לחשוב?"
"יש הרבה מה לחשוב, לקוות שזה באמת ככה."
"אאוץ', אף פעם לא קראו לי שקרנית." היא אמרה.
"לא קראתי לך שקנית, רק שאלתי את עצמי האם זה באמת מה שעובר לך בראש ואם זה סתם או שזה משמעותי ג-גם בשבילך."
עכשיו הגיעה תורה לשתוק. "אני לא אוהבת את זה." היא מלמלה בלי הסבר.
"את מה?"
"את הדיבור שלך."
עיני נפערו. "אני חופרת לך?"
"לא, את יודעת למה אני מתכוונת." היא אמרה ושמעתי מישהו מאחורה קורא לה.
"את מה?" שאלתי. "אני לא יודעת למה את מתכוונת."
היא נאנחה. "נדבר מחר, אני ממש חייבת ללכת." בקול שלה היה לחוץ, שיערתי שזה בגללם, בלי הלחץ שהם מפעילים עליה היא בנאדם רגוע.
היא ניתקה, אני נשארתי טובעת במחשבות, מנסה להבין מה עשיתי לא בסדר. הלכתי לישון בתחושת בלבול שגרמה לי לרצות עוד יותר להתחפר בשמיכה ולא לחשוב על שום דבר. דחיתי את משחק הכדורגל שאבי הציע ואת האוכל של אימי.
קמתי למחרת בתשע בבוקר, שאלתי את עצמי למה אף אחד לא העיר אותי, בית הספר כבר התחיל מזמן ואני נערכתי נפשית לשאלות על כך. לשמחתי אמא שלי השאירה פתק על השולחן, פתק מוטיבציה לבית ספר ביחד עם כריך חמאת הבוטנים האהוב עליי.
בזמן שהסתובבתי בביתי כשלחזי רק גופיה גברית ומכנס רחב, נשמעו דפיקות על הדלת. בפתח הופיע שליח ובידיו ארגז קטן עם חבילה.
"אני מחפש את איל-"
"אני." מיהרתי לקחת ממנו את העט ולחתום על קבלת דבר הדואר. ניסיתי כל הדרך לחדר להבין ממי זה.
אחרי הורדת העטיפה גיליתי שמלה, בצבע כחול וחלק. נעלתי את הדלת לחדר שלי ולבשתי אותה, הבטתי במראה, היא ישבה עלי טוב. היא הייתה ארוכה, עד הרצפה כמעט, אבל היה לה שסע עד לאמצע הירך, שסע כזה שרואים רק כשהולכים. לא היו לה שרוולים, ופתח הצוואר היה בצורת וי קטן. באיזור המותניים היא נאספה בתפר עדין ואני חשבתי לעצמי, כאן מוסיפים חגורה, והייתי גאה בעצמי, כי הרגשתי מבינה.
הסתכלתי בארגז הקטן שוב, היה שם פתק מדין. "את הכי יפה כשאת שלמה עם עצמך." היה כתוב שם בכתב היד המבולגן של דין. חייכתי לעצמי, נשארתי עם השמלה עד שהייתי צריכה באמת כבר לצאת לבית הספר.
המחשבות עדיין לא הפסיקו להציק לי. למה היא התכוונה כשאמרה שהיא לא אוהבת את הדיבור שלי, האם שלחה את השמלה לפני או אחרי השיחה שלנו אתמול?
שמתי את השמלה בתיק, בחבילה המקורית שלה, הארגז נשאר בבית. בהפסקה נכנסתי לשירותים ופתחתי את החבילה שוב, הרחתי את ריח החדש של השמלה, כל כך אהבתי את זה. התעלמתי מהדמות המכוערת במראה והזכרתי לעצמי שהיום יום חמישי, סוף השבוע הזה, דין חוזרת.
במשך כל היום חשבתי רק על זה, דין חוזרת. אחר הצהריים ישבתי בשולחן בצד בקפיטריה ולורה הצטרפה אליי. "מה קרה אתה כל כך מאושר?"
"יש לו בחורה." אח שלי הופיע משום מקום.
לורה טפחה על כתפי כל כך חזק שנחנקתי מהאוכל. "ככה אתה? לא מספר לי כלום?"
ניקיתי את שפתיי ולגמתי מים. "אין לי בחורה."
"מה אתה מחרטט." אחי המקסים עודד את לורה להמשיך לחפור והיא כאילו שכחה את האוכל שלה ונשענה על השולחן, חצי מהחזה שלה בחוץ, ודקרה את פני באצבע ארוכה ומטופחת.
"דבר אליי." מלמלה בקול מתנגן.
זעתי באי נוחות.
"אני אעשה עלייך סטוקינג."
"את לא כבר עושה?" אח שלי שלח לה מבט תמוה.
"את עושה עליי סטוקינג?" הופתעתי.
"לא. אבל זה משהו שאני צריכה להתחיל לעשות." היא שילבה את ידייה. "דבר כבר."
"לא רוצה."
"הוא הודה." אח שלי ציין והמשיך ללעוס את הגמבה שלו בקולניות.
"רק קצת פרטים." לורה זקפה את ראשה ונאנחה. "נו אני צריכה קצת בשר."
השתעלתי. "בת עשרים."
"מאיפה?"
"מכאן."
"מה היא עושה בחיים?"
מה דין עושה בחיים? מצטלמת. "צלמת."
"מגניב." לורה תופפה בידייה על השולחן. "איך הכרתם?"
"בית ספר?"
לורה פערה את עיניה. "היה לך רומן עם מישהי מכאן ואני לא שמתי לב?"
אחי הנהן וחייך אליי, גלגלתי את עיניי. לורה המשיכה לחקור ולי נמאס אז קמתי והסתלקתי משם, ביליתי בשירותים עד סוף ההפסקה.
השירותים הם מקום המפלט שלי וגם המקום השנוא עליי בבית הספר. מצד אחד יש שם שקט, ופרטיות, ואף אחד שחופר לך בשכל. ומצד שני אין שם קליטה. אז כשאני מדברת עם דין אני מדברת איתה בחצר, וצריכה לשים לב שאף אחד לא מצוטט.
בדרך כלל בספסל שלי ושל הלנה, ספסל שבו אנחנו יושבות מדי פעם לדבר קצת. הלנה מלמדת ארבעה ימים בשבוע ואני אף פעם לא הבנתי למה. אם לי הייתה אישה שהיא סלב ומרוויחה מלא כסף, אני הייתי יושבת בבית. ובעצם… כשדין אומרת לי שאני לא אצטרך לעבוד, כי היא שם, אני תמיד אומרת לה שאני רוצה לעבוד, להיות חלק, להרוויח בעצמי. אז אפשר להבין את הלנה.
ישבתי בשירותים ועישנתי חצי קופסא, חנקתי את עצמי בריח אבל לא היה אכפת לי. כשהתיישבתי ליד לורה בשיעור מתמטיקה שיש לנו מיד לאחר מכן היא לא הפסיקה לרחרח את האוויר להגיד שמישהו כאן עישן כמו קיטור. וכשהיא אמרה מישהו היא הבליטה את העינים שלה והסתכלה עליי. יופי.
חזרתי הביתה ואבא שלי הצטרף אליי במדרגות. "מה קורה?"
"הכל טוב." החיוך שלי היה כנה, כי באמת הייתי מאושרת באותם רגעים, דין הייתה עתידה לנחות בתוך כמה שעות ואני - לפגוש אותה.
"היום יוצאים?"
קפאתי. "מה? לאן?"
"ערב גברים. או שאתה פוגש את החברה שלך?"
האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד "אין לי חברה." ואחר כך הבנתי שאם הייתי אומרת את זה זה היה פוטר אותי מלחפש תירוץ, אז הצטערתי שלא אמרתי את זה.
"מעולה, אז קבענו? נצא בתשע בערך." הוא אמר ונכנס הביתה ואני נשארתי מאחורה המומה ולא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לדין ואמרתי לה שאני אצטרך למצוא תירוץ, כשהיא לא הזדעזעה מהמצב כמוני השתתקתי ושאלתי אותה.
"מה?"
"לא יודעת איל, יכול להיות שזה רעיון טוב שאני אפגוש את אבא שלי לבד." היא אמרה.
נשכתי את שפתיי. "אבל רציתי ללוות אותך לפחות."
היא שתקה לרגע, ואני רק קיוותי שהיא מחייכת. "אני יודעת." אמרה לבסוף. "אבל אני חושבת באמת שכדאי שאני אעשה את זה לבד, אל תדאגי לי."
"אני לא דואגת." אמרתי ישר. "אבל אני מתגעגעת אלייך מאוד."
"גם אני." הקול של דין הפך ללחישה וידעתי שזה קורה כשהיא עייפה ועצובה.
"מה איתך? את נשמעת מותשת."
"אני מותשת." הקול שלה כמעט ולא נשמע. "אני רוצה כבר שזה יעבור, לא מבינה מאיפה הוא צץ פתאום."
הידיים שלי התהדקו על הטלפון, כאילו שזה מקרב אותי אליה. נשכתי את שפתיי. "היי אל תדאגי, זה יעבור עוד מעט, עוד מעט הוא כבר לא יהיה פה או שהוא כן יהיה פה ואתם כן תסתדרו. זה לא משנה, העיקר שתיהי שמחה, אנחנו עוד מעט נפגשות."
היא כחכחה בגרונה, הקול שלה התייצב אבל לא לגמריי. "אני מקווה, אני כל כך מתגעגעת, נמאס לי לראות אנשים שהם לא את."
חייכתי לעצמי. "גם לי, ויש לי כל כך הרבה לספר לך."
"תספרי לי כשניפגש, אני רוצה לשמוע הכל." הצחוק שלה היה שבור.
"ותספרי לי גם את, הסיפורים שלך בטח יותר מעניינים." כי היא מסתובבת בעולם ואני תקועה בבית ספר.
"לא בהכרח, אבל אני בטוחה שעם אבא שלי יהיה מעניין, אבל אני פשוט אשרוד את זה." היא משכה באפה.
"אני סומכת עלייך שתשרדי. עם כמה שאני אוהבת את אבא שלי, הוא ממש הרגיז אותי לאחרונה." הודיתי.
"לאן הוא לוקח אותך?"
"בטח לאיזה בר או מועדון, אני מקווה שלא אחד שמלא בחשפניות." מלמלתי.
היא צחקה. "אני דווקא מקווה שכן, תהני קצת."
"אני לא רוצה להנות מאף אחד חוץ ממך." אמרתי.
"אני יודעת, אבל לפני שאני עומדת לבכות לך בידיים כמו תינוקת את חייבת לשחרר קצת הורמונים." שמעתי רעש רקע מאחוריה והנחתי שהיא בסביבת אנשים עכשיו, לא אומר שיש לנו מצוטטים אבל אומר בהחלט שעוד מעט היא תצטרך לסיים.
"אני לא מתכוונת לגעת באף אחת שהיא לא את." הודעתי.
"ברור, אבל אולי…"
"מה?"
"לא משנה."
"תשאלי." לחצתי.
"מתי בפעם האחרונה נגעת בעצמך?" היא שאלה בביישנות.
נשכתי את שפתיי, בקצב הזה עוד חמש דקות. "לפני איזה חודש, חשבתי עלייך."
היא צחקה, צחוק מתגלגל וארוך ולא הפסיקה לצחוק ואני התחלתי להרגיש מובכת. "סליחה." אמרתי. אולי זה היה גס מדי?
היא נרגעה מהצחוק לאט לאט. "פאק." היא מלמלה. "את כזאת… חמודה?"
"את אומרת את זה לכל הגברים שמביאים עלייך ביד?"
"את לא גבר."
"תני לי לבדוק רגע." שלחתי ידי למפשעתי, כן טוב יש לי זין, איזה באסה. "אני גבר בינתיים."
היא צחקקה. "אל תדאגי."
"אני לא דואגת." לא היה לי ממה לדאוג.
"יופי." היא אמרה ואני חייכתי לעצמי, השיחה הזו עם דין הייתה משונה, לא הייתי מופתעת אם הייתי מגלה שהיא שתתה קצת. ויכול להיות שהיא בכלל היה במצב כפית, לא היה לי אכפת, זו הייתה דין שלי.
אבא שלי נכנס לחדר שלי. "כבר שמונה גבר." הוא אמר ויצא. היה לנו מנהג כזה בבית, לאכול ביחד כל מי שנמצא בבית בשעה שמונה בערב.
"גבר הוא קורא לי." מלמלתי אל דין.
"אל תדאגי, יום יבוא." דין הבטיחה.
"יום יבוא יום יבוא…" קמתי ממיטתי. "טוב דין אני חייבת ללכת." אמרתי.
"תכתבי לי מתי את יכולה מחר."
"עדיף שאת תכתבי לי, הלוז שלי פחות צפוף."
"טוב." היא נאנחה. "להתראות, תחזיקי מעמד עם החשפניות."
"אויש נו-"
"ביי מותק." היא ניתקה ואני גלגלתי עיניים ויצאתי אל הסלון.
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top