פרק ארוך ככה לפתיחה טובה~

נכנסתי בשער בית-הספר תוך כדי פיהוק ונתקלתי בילדה מהשכבה שלי שהחליטה להיעצר פתאום כדי להתעסק בטלפון שלה. סתם כך בלי התראה, נפלתי אחורה. קמתי, קיללתי בשקט ועקפתי אותה אבל היא התעקשה ללכת אחרי ולהתנצל.

"אני מצטערת."

"אני בסדר."

"זה באמת לא היה-"

"אני בסדר!" עניתי בתקיפות והחשתי את צעדי.

"מה יש לך? יא אלים," היא סיננה.

"אני אלים? את זו שנעצרת באמצע החיים בלי להודיע!" סיננתי.

"ביקשתי סליחה."

"את יכולה לדחוף אותה את יודעת לאן."

"היי, שים לב איך אתה מדבר אליה." התקרב בחור בלונדיני, מקבוצת הכדורסל, ונעמד מאחוריה.

"אני אדבר אליה איך שבא לי."

"אתה לא, אחרת זה לא יגמר טוב."

"כן?" שאלתי בעצבים.

"כן." הוא שלח לי מבט מתנשא.

"אז אני מציע לחברה שלך לשמור מרחק." התקרבתי אלייהם באיום והוא מיהר לעקוף אותה ולדחוף אותי אחורה מהכתף.

נפלתי שוב. אם בפעם הראשונה זה היה בגלל שעוד הייתי מסוחררת מעייפות ולא התמקדתי בהליכה או במי שמחליט פתאום לעצור לפני, עכשיו זה היה בגלל שלא צפיתי את החוזק שבו הוא ידחף אותי.

מיהרתי לקום. "יש לכם קטע כזה, אה? להפיל אנשים?" התקרבתי אליו קצת.

"יש לך קטע כזה, ליפול." הוא צחקק ושלח את ידו שוב אל כתפי.

דחפתי אותו בכל הכח לכיוון החברה שלו והוא התעצבן והתחיל להרביץ לי. כמה תלמידים התאספו סביבנו, שמחים על החגיגה. הצעקות שלהם היו דלק המריבה ועודדו אותנו להתכסח. אחרי קרב של כמה דקות עם אגרופים ובעיטות, שכבתי על הרצפה כשהאף שלי מדמם. סגן המנהלת הגיע והתפרץ לתוך המעגל.

"אילן ושיר, למשרד שלי עכשיו."

הבלונדיני עם השם האומנותי קם וחייך אליי ביהירות. אחר כך הוא נשק ללחיה של הנערה שהתחילה את כל הבלאגן והלך לכיוון מבנה בית הספר. הסגן החל לפזר את ההמולה ואני סידרתי את שיערי מאחורי אוזני וצפיתי בגבו המתרחק. קמתי על רגליי, ניגבתי את הדם מהאף עם השרוול ולקחתי את התיק שלי. כשישבתי על הספסל מול משרדו של הסגן, כששיר במרחק חמישה צעדים ממני, הוצאתי את הטלפון.

הודעה אחת. בוקר טוב קצר עם סמיילי מפהק. חיוך הסתמן בזווית פי. מיהרתי לענות ברכת בוקר טוב קצרה ולהכניס את הטלפון בחזרה, הסגן התקרב והניד בראשו לכיוון הדלת בפנים חמורות סבר.

"כנסו."

התיישבנו מול שולחנו הרחב בזמן שהוא התמתח והדליק את המזגן. "בבקשה תסבירו לי מה גורם לשני ברנשים צעירים לריב מכות בבוקר יפה שכזה."

"הוא איים על החברה שלי." הבלונדיני ישב ברגליים משולבות. העביר יד בשיער הבוקר המושלם שלו וזקף את סנטרו.

"אילן?"

הרמתי בהיסוס את ראשי שהיה מושפל עד כה. "החברה שלו הפילה אותי בבוקר, והוא גם הפיל אותי אחר כך."

"שיר?"

"זה לא היה בכוונה."

"לא היית חייב להתחיל להרביץ לי."

"לא היית חייב להתייחס ככה לחברה שלי."

"היא לא הייתה חייבת לעצור באמצע החיים בלי להודיע." זעמתי.

"טוב, בנים." הסגן כחכח בגרונו, נראה היה שאין לו הרבה סבלנות אלינו. "אני מבין שקרתה כאן אי הבנה. אני מבקש ששניכם תישארו לריתוק היום. אלימות היא לא פתרון לאי-הבנות, אתם חייבים להבין את זה."

"אבל יש לי היום אימון!" התעצבן שיר.

"באיזה שעה?"

"חמש."

"אז תיאלץ להזדרז מאוד. תבואו לכאן בחמש על מנת שאראה שנשארתם."

שיר התחיל להתכווח עם הרבה תנועות ידיים ואני מיהרתי לעזוב את החדר. השיעור הראשון שלי היה היסטוריה, ואהבתי אותו, לא רציתי לאחר. נכנסתי לכיתה עשר דקות אחרי הצלצול. המורה כבר הייתה שם, היא לא תאחר אף פעם. "אילן." היא הביטה בי בנזיפה.

"כן?"

"צא בבקשה מהכיתה."

"אני לא אאחר שוב-"

"ולך לאחות, האף שלך מדמם."

שוב? שלחתי את ידי אל מרכז פני, האף שלי באמת דימם שוב. הנהנתי ושניה לפני שיצאתי מהכיתה הספיקה המורה לשלוח לי חיוך מעודד. אהבתי מאוד את המורה הזו, בשבילי היא הייתה הרבה יותר מסתם מורה בבית ספר.

בדרך לחדר האחות הטלפון שלי צלצל. מיהרתי לענות לדין. "כן?"

"את זוכרת שאני אוספת אותך היום בארבע?"

"כן... בקשר לזה, חטפתי ריתוק."

"נו באמת."

"אז חמש?"

שמעתי אותה נושמת עמוק. "בסדר."

"להתראות."

"ביי."

דחפתי את הטלפון לתיק והחשתי את צעדיי. זה לא מובן מאליו שדין מקבלת ככה שינוי בתוכנית, יש לה יותר מדי דברים. לכמה רגעים הרגשתי אשמה, שאני תוקעת לה את סדר היום. מה הריתוק שלי חשוב ביחס לשאר הדברים שלה?

~~~

"על אלימות?" היא שאלה ברגע שנכנסתי לרכב אחר הצהריים בשעה חמש ושלוש דקות בדיוק.

"איך ידעת?"

"האף שלך."

"אה." מלמלתי והנמכתי את היד שהחזיקה טישו צמוד לאף שלי. חצי יום הסתובבתי ככה, זה היה מתיש.

"מה עשית בריתוק?"

"כלום."

"אי אפשר לעשות כלום במשך שעה." היא מלמלה בזמן שיצאה מהחניה.

"אצלך," הזכרתי לה. "אני בהיתי בתקרה, שמעתי מוזיקה."

"אז לא כלום."

הנהנתי בהשלמה, לא רציתי לבזבז את הזמן היקר שלנו בויכוחים. "לאן נוסעים?"

"חשבתי בהתחלה שנלך לדירה שלי, אבל הלנה הזמינה אותנו לערב. מה בא לך?"

"לא אכפת לי ללכת להלנה, אבל מתי את צריכה לנסוע?"

"שתיים, אני צריכה להיות בשלוש בשדה תעופה."

הנהנתי. "באיזו שעה תנחתי?"

"אין לי מושג, אני צריכה להיות בתל אביב בשמונה אחרי כל הבירוקרטיה ועצירה במלון."

"קשוח."

"מה איתך?"

גיכחתי. "מה איתי?"

"מתי את צריכה להיות בבית?"

"אין לי שעה, ההורים שלי עובדים כל הלילה."

"אהה, טוב. איך היה בבית ספר חוץ מהמכות?"

נאנחתי. "את יכולה לא לדבר אלי כאילו את אמא שלי?"

"אילן-"

"לא. אני רצינית."

"אוקיי. מה את רוצה שאני אגיד לך?"

"חשבת עליי בעבודה?"

"כן, הרבה."

"טוב לדעת." מלמלתי וחייכתי.

היא הידקה את משקפי השמש הענקיים לאפה. השיער החום שלה היה אסוף כולו מתחת כובע גרב. היא סיפרה לי שהראפרית נתנה לה אותו.

"את רוצה ספוילר?"

"למה?"

"עומד להיות לכם מפגש מעריצים בבית ספר."

הרמתי גבה. "מאיפה לך? עם מי?"

"גדי בנקר, הצטלמתי איתו היום קצת."

"אהה." אמרתי וצחקקתי, האיש המדובר היה בין הזמרים האהובים עליי.

"היי לפחות גרמתי לך לחייך."

"את תמיד גורמת לי לחייך."

"אז למה את לא מחייכת?"

"כי לאחרונה לא טוב לי."

היא בלעה את רוקה. "רוצה לספר לי על זה?"

"אין מה לספר, פשוט אין לי כח כבר לבית ספר."

"עוד חמישה חודשים את מסיימת."

"ואצטרך למצוא עבודה נורמלית."

היא צחקה. "מה הבעיה? תדגמני."

קברתי את ראשי בין ידי וגעיתי בצחוק. "דין דין, את שוכחת שלא כל האנשים בעולם יפים כמוך."

"את יפה."

"זה רק את חושבת ככה. ובואי נודה, זה באמת לא הצד החזק שלי. זה בסדר."

היא משכה בכתפייה. "את יפה מספיק בשבילי."

"תודה. אבל הטעם שלך ממש גרוע."

"מאיפה כל החוסר ביטחון הזה?"

"מעובדות בשטח. תסתכלי איך אני ניראת, כמו גבר." פתחתי את המראה הקטנה שהייתה בתא הכפפות ברכב.

"טוב זה לא ממש בשליטתך."

"אני יודעת."

"אז זה לא נקרא." היא הביטה דרך המראה אחורה ואז חנתה ברוורס. "יאללה בואי." היא כיבתה את המנוע ופתחה את הדלת בצד שלה. טיפסנו את כל מדרגות הבניין בשקט. היא פתחה את דלת הדירה וזרקה את המפתחות על השולחן, אני סגרתי אותה וחלצתי את נעליי.

"איך אני אוהבת את הדירה שלך."

"בחרתי אותה במיוחד בשבילך."

צחקקתי שוב בזמן ששמעתי את הטלפון שלי מצלצל. "כן בטח."

"מי זה?" היא שאלה ופתחה את המקרר.

"אמא שלי." אמרתי וסימנתי לה להיות בשקט, שמתי את הטלפון שלי על רמקול. "כן אמא?"

"איפה אתה?" היא שאלה.

"בריתוק. עוד מעט אני מסיים ואז הולך עם חברים."

"מעולה מתוק, כשאתה חוזר הביתה יש מרק עוף. תאכל ותשטוף, לפני שאתה הולך לישון תשים את הכביסה שלך בסל."

"טוב. באיזו שעה אתם חוזרים?"

"בבוקר, אתה כבר תהיה בבית ספר."

"אהה." אמרתי ופזלתי אל דין. "טוב אמא להתראות." אמרתי בלי לחכות לתשובה וניתקתי.

"אז מה עושים?" היא הגישה לי כוס עם קולה וקרח.

"יצא לא מזמן עכשיו "מונולג 906", רוצה לראות?"

"יש את זה באינטרנט?" דין הופתעה.

חייכתי. "יש הכל באינטרנט."

"טוב אז תמצאי, תחברי את המחשב לפלזמה." היא הניחה את הכוס שלה על השיש והלכה לכיוון החדר שלה. אני עשיתי כמוה אך ניגשתי למחשב והדלקתי אותו.

דין הופיעה בסלון עם שמיכה, הניחה אותה על הספה הנפתחת וחזרה למטבח. "נגמר לי הפופקורן." הכריזה וניגשה לעדכן את רשימת הקניות הדיגיטלית על המקרר. "אז מה בא לך לאכול במקום?"

"מה שיש לך." אמרתי והפעלתי את הסרט, כל הפתיחים הטרום התחלתיים התחילו להתנגן. דין התקרבה כשבידה צנצנת עם עוגיות חמאה, שמתי לב שהיא החליפה את בגדיה לפיג'מה. אני תמיד אהבתי פיג'מות, אומנם כאלו ורודות ולא של גיבורי על כמו זו שדין לבשה אבל דין בפיג'מה ורודה יכל להיות מחזה הזוי.

היא פתחה את הספה והתיישבה עליה כשרגליה פשוטות קדימה. "בואי."

"היי, אפשר לקחת לך חולצה מהארון?" ביקשתי. החולצה שלבשתי הייתה כולה מוכתמת בדם בגלל האף המחורבן שלי שהפסיק לדמם סוף כל סוף.

"בטח, קחי כרגיל מה שבא לך משם."

הלכתי אל חדר הארונות של דין. הוא היה רחב ידיים והיו בו יותר מדי בגדים, שיותר מחצי מהם היא לא לבשה. שלפתי חולצה ורודה קצרה ולבשתי אותה. אילו רק היה לי חזה, ולו קטן... שניה לפני שיצאתי מהחדר העפתי מבט במראה. עדיין לבשתי את הטרנינג הגברי שלי והשיער שלי עדיין היה פרוע. איך דין סבלה אותי ככה?

הורדתי את הטרנינג ולבשתי חצאית שמגיעה בקושי עד הברך. אחר כך לקחתי גומייה ואספתי את שיערי לקוקו גבוה. הייתי ניראת טוב יותר ממקודם. בדרך כלל אני מגלחת את הרגליים ואז לובשת מכנסיים ארוכים. כדי לא לחטוף הערות, גיי, מתרמום ועוד שאר מילים יפות. שמתי לב אז שהן התחילו טיפה לצמוח שוב, ציינתי לעצמי לזכור לטפל בזה.

בדרך חזרה לסלון עברתי במקלחת ושטפתי את פניי. הרגשתי נקייה יותר אבל עדיין חששתי מדי מהמראה שלי. מה אם אני ניראת כמו ניסיון מטופש להיראות כמו אישה? האם זה מה שאני?

כשהופעתי בסלון דין הביטה בי. "מחמיא לך החצאית הזו." היא קרצה.

הסמקתי והרגשתי את רגליי רועדות לרגע. "באמת?"

"כן. בואי שבי."

התיישבתי לידה והנחתי את ידי על ברכיי. היא לקחה אחת מהן כמו שהיא עושה תמיד והניחה אותה על שלה. ליטפתי את עורה החלק ובחנתי את המכנסיים הקצרים שלבשה.

"יש לך הרבה בגדים יפים."

"ששש, הסרט מתחיל." היא השתיקה אותי, עיניה מרותקות למסך. דין אוהבת פתיחות של סרטים, היא סיפרה לי על זה. זה הגיוני, פתיחות זה טוב, זה כיף. ובכל זאת, אם הן לא מספיק מעניינות אני מנמנמת.

התעוררתי וגיליתי את הפרצוף של דין מולי. מתברר שבשלב כלשהו במהלך הסרט השתעממתי, או שפשוט הייתי עייפה מלהתרכז בעלילה. פשוט נרדמתי על הרגליים שלה. היא הייתה יכולה לראות את הפנים שלי מקרוב מדי כל הזמן הזה. לפחות הירכיים שלי היו מכוסות בשמיכה.

מיהרתי להתיישב. "מה השעה?"

"שמונה. בואי נתארגן, יש לנו חצי שעה להגיע לבית של הלנה."

הנהנתי. בזמן שהיא קיפלה את השמיכה ואת הספה, אני פניתי לחדר. כשהרמתי את בגדיי הקודמים ותכננתי ללבוש אותם דין הופיעה.

"שקית?"

"אני אלבש אותם עכשיו." הודעתי.

"מה פתאום? מה רע במה שאת לובשת?"

צחקקתי לעצמי. "זה מגוחך."

"זה לא, בואי רק נמצא לך נעליים מתאימות." לפני שהספקתי למחות היא פתחה את ארון הנעליים. "אני חושבת שאלו יתאימו."

היא הניחה לפני מגפונים קטנים שחורים. רגליי רעדו שוב. "מה פתאום."

"את לובשת חולצה ורודה, וחצאית שחורה, זה מתאים."

עדיין בהיתי בנעליים בהיסוס, דין בנתיים ניגשה אל שידה קטנה. "מה את רוצה לעשות בשיער?"

"כ-כלום, אני אפזר אותו." ידי אוטומטית נשלחה לעורפי, ואז אל הקוקו. שיחררתי את שיערי הארוך.

"אחלה, רק תסתרקי." היא זרקה אלי מברשת.

גיכחתי. "לשם שינוי כדאי."

הרוח שנשבה בחוץ הייתה קרירה, הרגשתי שהחצאית שלי קצת מתרוממת לפני שנכנסו לבניין שבו הוזמנו לארוחת הערב. סידרתי את חצאיתי וחייכתי לעצמי באותה המבוכה שבה מחייכות בנות כשהחצאיות שלהן מתנופפות ברוח. ישרתי גם את ג'קט העור השחור והעפתי מבט במראה שהייתה תלויה על הקיר. האיפור העדין ששמתי לא נמרח, הכל היה בסדר.

דין כבר טיפסה במדרגות, אני השתדלתי להדביק את צעדייה. המגפונים שלבשתי היו עם עקב קטן, הייתי צריכה להתרגל גם לזה. נכנסתי לבית ולי-תו, המארחת שלנו, סגרה מאחורי את הדלת.

עדיין התקשיתי לעכל את זה. לי-תו, המוכרת לי בתור לי-אס-טי, הייתה אחת הראפריות הכי טובות שהתקיימו. הערצתי אותה בערך מגיל שלוש עשרה. ועכשיו היא התנהגה בדיוק כמו בן אדם רגיל, מארחת, אמא, רעיה.

אחרי כל החיבוקים עם דין הן סוף סוף התייחסו גם אליי. "שלום אילן." אמרה המורה שלי להיסטוריה.

"שלום הלנה."

"איך האף שלך?"

נזכרתי מיד בקיומו של האף השבור שלי."בסדר, כבר לא מדמם."

"מעולה. טוב לראות אותך, לי הצליחה למצוא קצת זמן בשבילנו."

לי-תו הנהנה. "כן, עמוס עכשיו, אלבום חדש."

"באמת?" עיניי נפערו. "מה הנושא?"

"סוד."

צחקקתי. "טוב." עצם העובדה שדיברתי עם האיידולית שלי הספיקה לי. השדלתי לא לקפוץ מאושר ולבקש ממנה חתימות על כל הגוף.

"טוב בואו נשב לאכול." דין הציעה. "אני רעבה."

התיישבנו ליד השולחן. אני ליד דין ומול הלנה שישבה ליד לי-תו. כעבור דקה הופיעה מור, ילדה קטנה לבושה בשמלה קלאסית. "סיימתי הכל."

"באמת? כל הכבוד." אמא שלה הושיבה אותה על ברכייה.

"כן. אתם לא מבינים." הילדה הניחה את ידייה על פניה. "כיתה ג' זה כל כך קשה, הילדים שם כל כך מפריעים."

"איך כיתה ג' מורי?" דין שאלה בזמן שלעסה פסטה. "את לא אמורה להיות בא'?"

"מורי קפצה קצת." הלנה ליטפה את לחיה.

"כן היא פשוט גאון." לי-תו חייכה בגאווה.

הבטתי במור, היא צחקה ואז התחילה לאכול. היה משהו מעורר קנאה בעובדה שיש לה שתי אמהות כל כך נחמדות, ובכל זאת אני העדפתי את המשפחה שלי.

איך היו אנשים מגיבים אם לשתי אמהות לסביות הייתה ילדה טרנסג'נדרית? הם היו אומרים שיש קשר. לא ממש אכפת לי מה אנשים חושבים, אני בטוחה שאם היו לי אמהות לסביות הן היו יודעות להתמודד עם מה שאנשים היו מגיבים טוב מאוד.

ובכל זאת העדפתי את המשפחה שלי. עם כמה שזה היה מסובך, אהבתי את ההורים שלי. כשניסיתי למצוא סיבות לזה בראשי, לא הצלחתי. כי באמת הם בחיים לא היו זוכים בפרס הורה השנה, אבל בכל זאת אהבתי אותם.

הארוחה הייתה טובה. לא דיברתי הרבה כי אני לא אחת שמדברת הרבה בפורום, אבל הקשבתי והסתכלתי הרבה על דין. זו הייתה המשפחה שלה, גם אם לא ביולוגית, זו הייתה המשפחה שלה. הלנה ולי-תו "אימצו" את דין, ההורים שלה לא היו בסביבה מאז שהיא הייתה קטנה. אני לא יודעת הרבה מהסיפור, רק שדין הייתה הרבה ברחוב, לי-תו דאגה לה. בסוף דין הפכה להיות בין הדוגמניות המובילות ביבשת בגלל שהיא כל כך יפה.

אחרי האוכל, דין הלכה להקשיב לסיפור שמור מקריאה לפני השינה. הילדה הזאת הייתה ניראת לי קצת משונה בהתחלה, אבל אני אוהבת ילדים, התחברתי איתה די מהר. לי-תו נרדמה על הספה עוד לפני כן ואני ישבתי עם הלנה במטבח.

"דין טסה היום, נכון?" היא שאלה.

הנהנתי, שילבתי את ידי והעפתי מבט בשעון הקיר. השעה הייתה אחת עשרה וחצי, נותרו לי ולדין שעתיים וחצי לבלות ביחד. והיא עוד תצטרך להתכונן לטיסה בטח.

"היי. אני יודעת שזה קשה לפעמים, אבל היא עובדת קשה כדי שהיא תוכל גם לנוח. והיא תוכל. ואז אתן תוכלו לבלות ביחד."

"יש לה עוד חברים חוץ ממני." מפורסמים וכל מיני השקות לבלות בהן. שאני לא אוכל להיות שם איתה.

"ועדיין. את חשובה לה, היא תמצא זמן." הלנה חייכה אלי בביטחון.

"תמיד חשבתי שלמפורסמים כל כך קל."

הלנה צחקקה. "כולם חושבים כך. כמובן הם יודעים שמפורסמים חוטפים ביקורת ואין להם הרבה זמן. אבל יש עוד דברים, הציפיות זה הכי קשה. אני רואה את זה."

אהבתי את הלנה, היא הייתה כל כך וונדרוומן. בתור התחלה בגלל שהיא מורה, מיד לאחר מכן משום שהיא צריכה לנהל את הבית ולדאוג לבת שלה. וכמובן העובדה שהיא נשואה ללי-תו כבר כמעט שמונה שנים ויש בניהן זוגיות בריאה.

"מור נרדמה, אני חושבת." דין הודיעה כשהופיעה בסלון. "אני ואיל חייבות לזוז."

גיכחתי לעצמי בשקט בזמן שהלנה ודין החליפו חיבוקים ונשיקות על הלחיים, צחקו קצת על לי-תו שישנה, דיברו קצת על העבודה של דין ואז הועילו בטובן להיפרד. דין לבשה כובע מצחייה ומשקפי שמש.

דין הדליקה את הרדיו ברגע שיצאנו מהחניה. איזה שיר של להקה פורסמת התנגן והיא תופפה באצבעותייה על ההגה. "אני שוקלת להתחיל ללמוד משחק."

"מגניב."

"פשוט כל הזמן יש לי הצעות לשחק תפקידים אורחים. ואני לא רוצה לעשות פשלות."

"אני בטוחה שאת תיהי טובה בזה גם בלי זה."

היא צחקקה לעצמה. "טוב לאן את רוצה לנסוע?"

"לא יודעת, אין זמן בקושי."

"יש שעתיים לפחות. אני איתך עד שתיים בדיוק, כבר ארגנתי את התיק שלי."

"אפשר לנסוע לדירה שלך?"

"כן, את רוצה שנעבור לקנות משהו לאכול?"

"אלא אם כן יש לך בבית גלידה."

"האמת שאין לי. הסוכן שלי הגיע וניקה לי קצת את המקרר, הכניס מלא ירקות ופירות וכאלו."

"אוי למה?"

היא משכה בכתפייה. "הוא רוצה שאני ארזה קצת."

"מה? דין? את ממש לא הולכת להעריב את עצמך."

"לא להרעיב, רק לרדת שניים שלושה קילו. זה לא כזה נורא, באמת השמנתי קצת לאחרונה." היא הרימה את חולצה וחשפה את הבטן שלה. אני לא הבנתי מה הבעיה, לא הייתה לה כרס בכלל, וגם לא בטן, עדיין היו לה קוביות.

"יש לך קוביות עדיין, על מה את מדברת?"

"נכון אבל הן כבר לא נוקשות כמו פעם."

"אהה. אז תתאמני, למה את צריכה לרדת?"

דין צחקקה. "איל, תרגעי זה כולה שני קילו. אני עושה קמפיין למותג ספורט אני לא יכולה להיראות בטטה."

"למה? בטטות עושות ספורט."

"כן, אבל הם עושות ספורט כדי לא להיות בטטות."

גלגלתי את עיני. "אז את מוכרת להן רזון?"

"זה לא רזון, זה גוף של אימונים. נכון הן יצטרכו לעבוד קצת יותר קשה אבל אני לא מוכרת להן רזון."

נאנחתי. "טוב אני לא מבינה בזה."

"כשהייתי בת עשר שקלתי שישים קילו."

"וואט? ומה קרה אז?"

"פנימייה." היא נכנסה לחניית הבניין שלה.

"אהה." מלמלתי.

"אני רוצה שבטטות, בנים או בנות ברחבי העולם יגידו לעצמם: אפשר להשיג שרירים גם בלי סטרואידים."

"אה. הם יודעים את זה, זה פשוט קשה להם. לא משנה כמה אני ארצה קוביות, אין לי כח לעשות ספורט."

"ואם תראי פרסומת של בגדי ספורט עם דוגמנית כמוני?"

"בתור ילדה אני ארצה להיות כמוך, אז אני אבקש מנוי לחדר כושר. בתור אילן? אני סתם אבהה בך."

דין הפנתה את מבטה ולכן לא יכולתי לראות אם היא מחייכת או לא. היא יצאה מהרכב ואני מיהרתי לעשות כמוה.

נכנסנו שוב לדירה שלה. חלצתי את המגפונים, היא זרקה את משקפיי השמש והכובע על השולחן, ניגשה למקרר, שתתה חלב ישר מהקרטון. החלב נשפך על החולצה שלה אז היא הורידה אותה, והלכה לשים אותה בכביסה. היא חזרה עם חולצה, אבל בידיים שלה, כאילו היא מתכוונת ללבוש אותה בעוד רגע.

"אז מה בא לך לעשות?"

"לא יודעת..." מלמלתי במבוכה. הרגשתי קצת לחץ בתחתונים שנגרם מזה שהיא רק הורידה את החולצה והתפתח טיפה עכשיו, אבל התעלמתי ממנו.

היא התקרבה אליי. "אני רוצה לנשק אותך."

"לא עשית את זה מאז הפעם הראשונה."

היא העבירה יד בשיערה הארוך. "נכון."

"למה?" שאלתי.

"אולי רציתי שאת תעשי את זה? אולי לא הרגשתי בטוחה, אין לי מושג."

צחקקתי. "שאני אעשה את זה? עם החמש אחוז אומץ שיש לי?"

"חמש אחוז? ממש לא." דין לבשה את החולצה שלה.

"כן. אין לי אומץ לצאת מהארון, אין לי אומץ לספר להורים שלי שאני מעשנת, אין לי אומץ אפילו לנשק את החברה שלי."

"זה לא תלוי בך, בכל המקרים את יודעת מה תהיה התגובה של האנשים. זה לא קשור לאומץ. ועובדה שהיית מספיק אמיצה לספר להלנה מי את-"

"זה כי ידעתי שהיא לסבית בעצמה."

"ולהתחיל איתי-"

"אני התחלתי איתך?"

"כן נו."

צחקתי. "את דיברת איתי, אני זרמתי. לא התכוונתי להתחיל או לפלרטט איתך, את מפורסמת, לא היה לי סיכוי איתך."

"עובדה שכן."

גלגלתי את עיני. "זה היה במקרה."

"אז לא התכוונת לפלרטט איתי בכלל? אני סתם חיה בסרט?" החיוך הבטוח שלה התנוסס על פניה אפילו עכשיו.

"לא. אבל אני שמחה שזה קרה. אם הייתי יודעת שיש לי סיכוי הייתי מתחילה איתך."

היא מהנהנת. "טוב."

"אני לא עד כדי כל אמיצה."

"את אשכרה לבשת חצאית היום-"

גיכחתי. "רק לארוחה עם הלנה ולי-תו."

"עדיין."

השפלתי את מבטי. דין צדקה, באמת הייתי צריכה אומץ כדי להתלבש ככה לארוחה. אומנם לא חשבתי על זה כל כך בזמן שדין שיכנעה אותי להישאר עם הבגדים לארוחה, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה - בחיים לא הייתי מעיזה. כשאני מסתכלת במראה זה מתסכל אותי לראות את עצמי, אני מרגישה שאני ניראת כמו גבר שמתאמץ להיראות בת. זה לא אמור להיות ככה, אני חושבת לעצמי.

להתלבש בבגדי נשים אפילו שאני מרגישה מגוכחת זה אומץ, אפילו שזה קורה רק כי זה מרגיש לי טוב יותר מלהיראות לגמרי גברית. האם יהיה לי אומץ לנשק עכשיו את דין? לא אמורה להיות בעיה. בפעם הראשונה שהתנשקנו פחדתי שמשהו יקרה; שלדין ירד ממני. לא הייתי בטוחה אם היא איתי כי היא נמשכת לטרנסג'דרים או שהיא באמת חושבת שיכול ללכת בנינו משהו.

בניגוד למה שהיא חושבת, היא שחקנית טובה. ראיתי אותה מתנהגת בראיונות בצורה שונה לגמרי מהמציאות, ראיתי אותה משקרת לאנשים בטבעיות ומזייפת הפתעה או אדישות.

היה בי מן פחד כזה שאחרי שנתנשק יעבור לה ממני, והפחד הזה עדיין נשאר איתי. פחדתי שבשלב מסוים היא תמצה את הקשר הזה והייתי בטוחה שהיא תישאר איתי כל עוד היא לא השיגה את ה"מטרה" שלה. ידעתי שזה לשקר לעצמי, כי כן רציתי להיות עם מישהי שבאמת אוהבת אותי. ובכל זאת נהניתי עם דין ופחדתי שזה יפסק אז אמרתי לעצמי שהיא אוהבת אותי.

בזמן שהמחשבות רצו לי בראש. דין הספיקה להתרחק לכיוון המטבח והפנתה אליי את הגב. התקרבתי אליה בשקט, הייתי בגרביים בלבד. היא חתכה סלט בדקדקנות, האם יהיה לי את האומץ? היא העבירה את המלפפונים הקצוצים לקערת הזכוכית. מה הכי גרוע שיקרה? לדין יעבור ממני, שתינו נמשיך בנפרד, אני אמצא מישהי שתאהב אותי.

התקרבתי אליה במהירות והנחתי את ידי על מותנייה. היא הסתובבה ואני מיהרתי לנשק אותה. היא הייתה מופתעת ועצרה את הנשיקה אחרי כמה שניות.

"לאט איל, לאט."

הנהנתי וקירבתי את פני אל פניה שוב. אני אחזתי במותנייה, ידייה נחו על זרועותיי החשופות. הרגשתי מסוחררת, זה קורה באמת. לא חשבתי בזמן הנשיקה על כל מה שחשבתי לפני כן, לא דאגתי משום דבר. אחר כך עמדנו שתינו אחת ליד השניה, נשענות בגבנו אל השיש ובוהות ברצפה. הרגשתי את היד שלה מחפשת את היד שלי ואוחזת בה לבסוף.

דפיקות נשמעו על הדלת ואני נלחצתי. התריסים של דין היו כולם סגורים מכל כיוון, היא למדה את זה אחרי שכמה תמונות שלה מסתובבת במגבת בבית דלפו לאינטרנט בשנה שעברה.

"מי זה יכול להיות?" שאלתי אותה.

"לא יודעת, אבל תשבי על הספה ליתר ביטחון." אמרה בזמן שניגשה לדלת.

הספה בסלון של דין ממקומת בנישה מצד שמאל של דלת הבית. כך שמי שעומד בפתח הדלת לא יכול לראות את היושב בספה, גם כשהוא נכנס והדלת עדיין פתוחה. התיישבתי על הספה.

דין הסתכלה בעינית. "מה אתה צריך?"

"דין, את לא מזהה אותי? זה אבא."

החוורתי. דין תמיד אמרה שההורים שלה מתו בתאונת דרכים, אף פעם לא האמנתי לה כי זה היה נשמע התירוץ המובהק. היא ידעה שלא האמנתי לה ואמרה שזה בסדר, העיקר שהיא תאמין לעצמה.

"אני מזהה ושואלת, מה אתה רוצה?"

"לדבר איתך."

היא נאנחה ופתחה את הדלת. "אני עסוקה."

"אפשר לקבוע איתך?" שאל הקול של האדם שעדיין לא ראיתי.

"כן. בסוף השבוע, תתקשר." היא הביאה לו כרטיס ביקור קטן.

"מקצועית." הוא אמר בחיבה.

"להתראות." היא קבעה וללא התראה מוקדמת סגרה את הדלת.

קמתי והתקרבתי אליה. "דין-"

"אני לא רוצה לדבר על זה, לא עכשיו."

הנהנתי. "טוב, מה את רוצה לעשות."

"להיות איתך. רק להיות איתך." היא חיבקה אותי ארוכות ואני חייכתי לאוויר. הרגשתי שדין צריכה אותי, אז השתדלתי להיות שם בשבילה עד שנסעה. ואז החלפתי את הבגדים בחזרה, דחפתי הכל לתיק והלכתי ברגל מהמקום בו דין הורידה אותי בכניסה לשכונה עד הבית שלי.

אחי הגדול התקרב אליי וריחרח אותי בזמן שעמדתי במטבח. כל כך רציתי להיות שוב במטבח של דין.

"יש לך ריח של בחורה. יש לך מישהי חדשה?"

גיכחתי לעצמי. הריח של דין הוא של בושם גברים, הריח הוא של הבושם מהארון של דין שהפרצתי על עצמי.

"לא."

"אז סתם דפקת מישהי?" הוא צחק.

עקפתי אותו והלכתי לחדרי, הוא נעמד בפתח. "נו ספר לאחיך."

כיסיתי את ראשי בשמיכה. "עזוב אותי, אני עייף."

~~~

אהבתם?
תצביעו ✓
תגיבו ✓
תשתפו ✓

אוהבת אתכם 3>