כעבור חודש בערך, שבו לא קרה שום דבר מיוחד לשמחתי, שוב הלכתי לישון. רעדתי כששוב הרגשתי את זה- אחרי הרבה זמן שלא- הרגשה משונה בבטן, כאילו בלעתי כדור, (ואתם יכולים לסמוך עליי שלא בלעתי) ועכשיו הוא מקפץ לי בתוכה כמו כדור פינג פונג שכבר הספקתי לראות את אחים שלי משחקים עם חברים שלהם ומכסחים אחד את השני, צמרמורות בכל הגוף. אבל הפעם הצטרפו לכל התחושות האלה משהו חדש: כאילו מישהו מדבר איתי. קפאתי באימה ובהיתי בקיר הלבן מולי. "מיה...תסתכלי לדלת..." שמעתי לחשוש של מבוגר. עצמתי עיניים בחוזקה ולא הסתכלתי. היום לא ישנתי עם אמא לצערי. ואז שוב: "תסתכלי..." לא הסתכלתי. הרגשתי שמישהו עומד בכניסה לדלת החדר שלי, ובשום פנים ואופן לא רציתי לדעת מי. נשארתי בעקשנות עם הגוף לקיר. בסוף הרגשתי שהוא התייאש ורק ממשיך להסתכל עליי. חייכתי לעצמי ונרדמתי.בלילה הבא, שוב אותו דבר: "תסתכלי עליי, בבקשה...." הפעם הוא הוסיף 'בבקשה.' נשכתי שפתיים. 'על החיים ועל המוות' חשבתי בייאוש והסתובבתי ובקושי לא פלטתי צווחה. עמד שם מישהו שהגיע לתקרת הדלת- זה בטוח לא מישהו מהמשפחה שלי. הוא היה שחור כולו- ראיתי שהוא שחור כולו אפילו שהיה חושך. והפנים שלו...היה לו ראש, אבל בלי עיניים, אף, או פה. הוא הסתכל עליי והרגשתי שהוא מחייך. 'סוף סוף' שמעתי את הקול שלו בראש הפעם. בהיתי בו באימה והרגשתי שהוא מצחקק, הדבר האחרון שרציתי לעשות עכשיו. כעבור חצי שעה הוא נעלם, ואני פערתי את הפה.

עברו השנים- שבין לבין היו לי סיוטים שאני בורחת מאש שרודפת אחריי- והגעתי לגיל 14. יצאתי החוצה. שכחתי לגמרי מהאיש ללא הפנים שפגשתי בגיל 5. מי חשב עליו בכלל? זה היה משהו שרציתי לשכוח. בכל אופן, יצאתי החוצה והתנדנדתי בנדנדה שלי ודיברתי עם העצים. בגיל 6 גיליתי את היכולת הזאת שלי. אני לא מדברת איתם בקול, אלא דרך המחשבה ודרך האדמה. ככה העצים אומרים לי, בכל אופן. התנדנדתי ודיברנו ואז הפסקתי להתנדנד כשהרגשתי הרגשה מוכרת. 'מה זה?' חשבתי. הסתכלתי בגינה הציבורית שלנו ואז קפאתי. עמד שם איש בלי פנים ליד עץ. הוא הסתכל עליי ואז נעלם במקום. כאמור, שכחתי לגמרי ממה שקרה בגיל 5 וברחתי הבייתה. רצתי למיטה בבהלה ובלב דופק וקרסתי במיטה. כשנרגעתי ניסיתי למצוא היגיון במה שקרה. 'אולי הוא רץ נורא מהר?' תהיתי. לא, אחרת הייתי רואה את זה. בלעתי רוק. נותרה אפשרות אחת. התפוגגות במקום. הצטמררתי. חשבתי על זה כמה ימים עד שנמאס לי להיות בחוסר ידע והלכתי לחקור בפעם הראשונה במחשב.'אם הסופר האהוב עליי, ריק ריירדן, מצא מידע על הכל, גם אני אצליח'. חשבתי. כתבתי בחיפוש: 'איש בלי פנים ושחור כולו' לא ציפיתי לכלום. כי זה 'על טבעי'. למה שיהיה מידע על דבר כזה? לכן הופתעתי מאוד כשראיתי מלא תוצאות חיפוש. ראיתי איור דומה מאוד למה שראיתי ונכנסתי בסקרנות. 'סנדלרמן' היה כתוב. 'הוא דמות גבוהה מאוד ללא פנים'. 'יופי' חשבתי במרירות. 'את זה כבר ידעתי.' המשכתי לחפש, וראיתי שיש עליו משחק מחשב. נאנחתי ואז קראתי שהוא לרוב מופיע ליד עצים. 'אוקיי,' חשבתי. 'כמו שקרה לי'. לאתר שהיה כתוב בו את זה קראו 'סטיפס.' שוטטתי בו קצת ונדהמתי. אנשים שאלו שאלות על כל דבר וענו להם. לי לא היה אומץ עדיין לעשות את זה. תהיתי אם יש שם עוד אנשים כמוני, ואם כדאי לדבר איתם. התכווצתי מהמחשבה. לא. עדיין לא. זה מוקדם מידי. ואז קפאתי. מוקדם מידי? מוקדם מידי למה? עזבתי את זה. 'בטח סתם חשבתי את זה' חשבתי באומללות והלכתי לחדר שלי. חזרתי לאתר בגיל 15 וחצי, כשהיה לי משעמם.