הלכתי לישון. בין רגע כוכבים הביטו אליי מהחלון. חייכתי ועצמתי עיניים. למחרת קמתי, ומוזר, הרגשתי קור בכל הגוף. לא רעדתי, אבל הרגשתי חולה- מעולם לא קרה לי דבר כזה. הסתכלתי במראה שלי ונראיתי כרגיל. שיער שחור אסוף לשתי צמות, עור לבן וחיוור באופן מפחיד, צמיד זהב מזוייף על יד שמאל (למזל), עיניים כחולות.

.....

למחרת קמתי והלכתי למראה. נשמתי עמוק. 'אולי זה יעבור במהלך היום,' חשבתי בתקווה. זה חייב לעבור- אמור היה להיות לי מבחן במתמטיקה היום ואני צריכה להיות מרוכזת. השפלתי מבט והתארגנתי לבית הספר בצער רב, מחשבותיי חוזרות להיות על המבחן ועל כל החזרות שעשיתי לקראתו בזמן האחרון.

.....

כשחזרתי מבית הספר (מלאת הקלה שזה נגמר), הלכתי שוב למראה כדי להסתרק. במהלך היום בקושי שמתי לב לתחושה הקרה בגופי- התרכזתי בלדבר עם חברות ובמבחן. אבל עכשיו זה תקף שוב והתיישבתי במיטה, רועדת מקור בלתי נראה. הרמתי את היד שלי ופלטתי צווחה- למזלי שני ההורים שלי היו בעבודה עכשיו- כוכב כחול שנראה מצוייר בטוש דק בשלמות היה על יד שמאל שלי. הוא מיד נעלם כשהסתכלתי, כמו מביישנות. בהיתי ביד המומה ובלב דופק. מה לעזעזל? אוטומטית ניסיתי לחשוב אם למדתי על זה משהו בבית הספר, אבל מיד התכווצתי במבוכה כשחשבתי שאין סיכויי. כלומר, ברצינות, נוגה. נשכבתי במיטה, עדיין מוצפת בקור ההוא. 'איזה קור מוזר...' חשבתי ולאט לאט נרדמתי לשנת הצהריים. חלמתי שאני במקום שאני לא מכירה- בחיים לא הייתי במקום כזה. כולו היה קרח ושלג ירד. בחלום היה לי נעים- משהו מעניין עליי: אני יכולה לשכב בשלג גם בלי חולצה. תמיד יכולתי וחברה שלי תמיד צחקה על זה בפליאה וקנאה. התעוררתי מנומנמת והופתעתי לגמרי לראות שאני כבר לא במיטה. הייתי במקום שחלמתי עליו. קפאתי במקום באימה. "אין מה לפחד, נוגה" זימר קול מבוגר של בן צרוד. פחדתי עוד יותר עכשיו וניסיתי להעלם. מהערפל יצאה מפלצת כמו בסרטים- הוא היה לבן כולו והזכיר גורילה ענקית רק לבנה, מחייכת. ומדברת. אם הייתי חשה בקור, בטח הייתי מתחילה לרחם על עצמי עכשיו. למה עוברים עליי דברים כאלה? אבל לא חשתי בו ורק הסתכלתי עליו בפחד שהלך וגבר ככל שהוא התקרב. כשהוא עמד סנטימטרים ספורים מהפנים שלי החנקתי צרחה. הוא ניסה ללחוץ לי את היד, אבל לא נעניתי לו אז הוא נאנח והזדקף שוב, בוחן אותי בעניין. "נוגה, אין מה לפחד" אמר שוב. בלעתי רוק בקושי. איך הוא יודע את השם שלי? "אני לגמרי לטובתך. בבקשה, הושיטי יד שמאל קדימה" ביקש. סירבתי. "מ...מי אתה?" גמגמתי. 'ואיך אתה יודע איך קוראים לי ועל הכוכב?' הוספתי בראשי. גם רציתי לשאול 'מה אתה', אבל זה נראה לי לא מנומס. הוא חייך כיודע מה עובר לי בראש, מה שרק הפחיד אותי עוד יותר. "כפורי. את בארץ הכפור עכשיו." הוא אמר. שתקתי בהלם. מה, לכל יצור שני קוראים כאן כפורי והוא גורילה מדברת? כפורי חייך. "קדימה. הושיטי את יד שמאל שלך," אמר. היססתי. לא רציתי להראות לו את הכוכב, שרק היום גיליתי עליו. ההלם שלי הפך חזרה לפחד. מה הוא רוצה לעשות לי? לבסוף הושטתי יד שלהפתעתי לא רעדה. הגורילה בחן אותה והנהן בשביעות רצון אחרי זה, משמיט לי את היד. לקחתי אותה חזרה. "מה...מה זה?" שאלתי בהיסוס, יראה וסקרנית בו זמנית לתשובה. כפורי נראה לראשונה מהורהר. חיכיתי בעצבנות שהלכה וגברה בעוד השלג ממשיך לרדת בכל מקום. "כוכב" הוא אמר, כנראה חושב בקול רם לעצמו בלי לשים לב. "היא מזן הכוכבים. אה- סליחה. כן. את צריכה לבוא איתי," אמר והושיט לי יד. בהיתי בה ואז פרצתי בצחוק. הוא נראה נעלב.

"לבוא? איתך? אני בכלל לא מכירה אותך, אה, כפורי. וההורים שלי..." הפסקתי לצחוק כשחשבתי עליהם. אמא בטח בינתיים כבר חזרה מהעבודה, בדקה מזמן אם אני בחדר שלי ועכשיו היא מודאגת. ואבא...קיבלתי רגליים קרות (מצחיק) רק מהמחשבה מה הוא יעשה. יתקשר למשטרה, סביר להניח. השפלתי את המבט. "ההורים שלך יודעים," כפורי קטע אותי וגרם ללב שלי לדפוק בבהלה. "וכעת, קומי ונלך- הם מחכים לנו. לך." אמר ונשמע פתאום חסר סבלנות ולחוץ. פתאום הרגשתי- אני לא יודעת איך- שאני נמצאת ליד מישהו רב עוצמה, שאני ממש לא רוצה לדעת איך הוא נראה ומתנהג כשהוא כועס. נשמתי עמוק והנהנתי ברעד שניסיתי להסתיר כי משהו אמר לי לא לחשוף לידו פחד. קמתי בעזרתו והלכנו כשאני מסתכלת בסקרנות מפוחדת מסביב. ראיתי רק את הקרחון העצום שהלכנו עליו. עלתה לי מחשבה מה יקרה אם הוא ינמס פתאום. נשחה במים קפואים, סביר להניח. החנקתי יבבה. "אה-אדוני-כפורי- סליחה, לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי, בעודי מגייסת כוח רצון אדיר לא להתחיל להיכנס לפאניקה. הלכנו יד ביד, וזה לא מצא חן בעיני, אבל לפחות זה יגן עליי אם משהו יתקוף אותי. אכשהו ידעתי גם שכל היצורים כאן לטובתי, (איך ידעתי אילו יצורים יש כאן?) לפחות. כפורי לא ענה וכל מיני מילים לא יפות עלו בראשי בעקבות כך. "אמרי לי," הוא אמר לבסוף אחרי חמש דקות כשכבר התייאשתי ממנו והופתעתי והסתכלתי עליו בשאלה, "מה את מרגישה תמיד בקור?" שאל והסתכל עליי. קימטתי את המצח. "אה...למה אתה שואל?" שאלתי בזהירות. באמת שלא עמדתי לחלוק את המידע הזה עם איש...משהו, זר. "ידעתי על הכוכב שלך," הוא הזכיר לי כאילו זה איזה סימן זיהויי, "את יכולה לבטוח בי. נו- אז מה את מרגישה בקור?" שאל. שתקתי בערך שני קילומטרים. "רגיל," אמרתי לבסוף. "שלא קר לי ולא חם לי. למה?" שאלתי ונעצרתי וגם הוא. הוא חייך בשביעות רצון שוב. "והכוכב הזה- יש לך אותו. נכון?" הוא חיכה שאהנהן. "את חלק מאיתנו." הסתכלתי עליו המומה לגמרי. "אני מה?" אמרתי והתיישבתי מרוב הלם. הוא מתכוון שגם אני גורילה? הפעם כפורי צחק. "את חלק מאיתנו במובן העל חושי. את מסוגלת לשלוט בקרח." אמר וחזר באחת לרצינות. בהיתי באופק, מנסה לעכל את כל זה.

"שולטת בקרח..." מלמלתי לבסוף כעבור עשר דקות, אני חושבת. הסתכלתי שוב בכוכב בהיסוס ואז על כפורי, שחייך. "כן." הוא אמר ברוך. נשמתי עמוק כדי להעיר את המוח ההמום שלי. "ומה זאת אומרת שאני מזן הכוכבים?" שאלתי. החיוך של כפורי גדל והוא שם לי יד ענקית על הכתף, ככה שנמעכתי קצת אבל סתמתי את הפה כי כאמור כבר ידעתי שאסור להפגין לידו פחד. "בואי. אנחנו כבר קרובים." אמר וחזרנו ללכת, כשהוא מתעלם מהשאלה שלי. בהיתי אחריו המומה ומיהרתי לרוץ אחריו.

....

תזכורת לעצמי: לא להקשיב לענקים כשהם אומרים שמשהו 'קרוב.' הרגליים שלי כאבו כעבור שעה הליכה. נראה שיחסי המה שזה לא יהיה של הענקים שונים מזה של בני אדם- הגיוני, בהתחשב בגודל שלהם. הרמתי מבט מטושטש וזועם למה שנראה כמו אוהל ענק בצבע עץ. "מה זה?" הצלחתי לשאול. אם זה היה תלויי בי, הייתי שוכבת על הקרח ונרדמת לנצח. הרגשתי כמו ג'לי. הענק פשוט נכנס לאוהל ובהיתי בו. "בואי. כאן נסביר לך הכל." אמר. נראה שהוא לא נוהג לענות על שאלות. בלעתי רוק בקושי והלכתי אחריו ברעד. מיד נדהמתי- האוהל היה חמים ונעים, כאילו שקיץ כאן והוא מתעלם ממה שקורה בחוץ. (אני אולי לא מרגישה קור, אבל זה לא אומר שאני לא מרגישה חום) שטיח רך נעים ואדום היה בתור רצפה ומיד התיישבתי, מסתכלת מסביב בלב דופק. היה חלון אחד שהיה פתוח בחצי לאוויר. הסתכלתי קדימה לראות עם מי נדבר. כיסא עץ היה שם ושולחן לידו, עליו עמדה כוס תה חמה. לתדהמתי ראיתי בכיסא יצור עם כנפיים- כלומר פיה. טוב, עכשיו אני בטוח חולמת. רעדתי וצבטתי את עצמי. זה כאב. 'ב..סדר,' חשבתי. 'אז באמת אכשהו הועברתי לכאן מהחלום ההוא'. הסתכלתי בבקשת עזרה על כפורי. הוא חייך שוב, אבל אם לא דמיינתי, הוא נראה פחות בטוח בעצמו ואפילו לחוץ. "זוהי ירדן, פיית הקרח. היא תדריך אותך בלימוד השליטה בכוחות שלך." אמר. בהיתי בו. "אתה צודק בהחלט," אמרה הפיה בקול נעים. התכווצתי. לא ציפיתי כנראה שהיא תדבר. "אני בהחלט אלמד אותך, ילדה. את יכולה להושיט את יד שמאל שלך?" שאלה. בלעתי רוק ועשיתי כפי שביקשה. הבנתי כבר שזה סימן זיהויי כלשהו. היא הנהנה בשביעות רצון בעודה מחזיקה ביד שלי ואז החזירה לי אותה. "כן. היא בהחלט מזן הכוכבים. יש לה כוחות חזקים מאוד- הכוכב שלה בולט מאוד לעין. אני צופה לך עתיד מבטיח, ילדה." אמרה והסתכלה עליי במבט בוחן מחוייך. שתקתי. כלומר, איך אמורים להגיב לדבר כזה? "בת כמה את?" היא שאלה. "ארבע עשרה," מלמלתי, תוהה למה היא שואלת את זה ואיך אני חוזרת הבייתה מכאן. ירדן הנהנה. "מעולה. זה בדיוק הזמן להתחיל להעיר את הכוחות שלך." אמרה בשביעות רצון. הרמתי אליה את הראש. "למה?" שאלתי. היא חייכה, אבל נראתה שקועה במחשבות. "עד שלא מודעים או משתמשים בהם הכוחות ישנים," הסבירה. "מובן שיכולים להיות התפרצויות לא מודעות לכוחות עקשניים שמנסים להתעורר לבד, אבל אני מנחשת שזה לא קרה לך, לפי מבטי ההלם שלך. נכון?" שאלה. הנהנתי בהיסוס, תוהה אם זה דבר טוב או רע. "אבל...איך נעיר אותם אם עד היום זה לא קרה?" שאלתי בחשש. היא חייכה. "נתחיל באימונים. תחילה דברים קלים- זימון כדור שלג וכל מיני כאלה. אחר כך נתקדם ללהפוך שטח עשב לשטח קרח. בסוף לזימון סופות." אמרה. הלב שלי דפק. בעוד היא מדברת, הרגשתי חום מוזר בגוף, כאילו משהו אומר לי שאני סוף סוף במקום הנכון. והרגשתי גם עוד משהו- דגדוג מוזר כאילו שמישהו מצייר עליי בעדינות בעיפרון בכל מקום בגוף. זה היה נעים למרבה ההפתעה. "מה זה?" מלמלתי. "הכוחות שלך מתעוררים," הפיה אמרה, בוחנת אותי. היא כנראה אכשהו ראתה את זה, מה שלא מצא חן בעיניי כי זה הרגיש כמו חדירה למשהו אישי. "בעוד אנו מדברות. זה יקרה תמיד כשמישהו יזכיר את הכוחות שלך או את המקום הזה." שתקתי בהבנה.

""ומה זה זן הכוכבים?" שאלתי, מרגישה טוב יותר- סוף סוף אני מקבלת תשובות לכל הדברים המוזרים שקרו לי במהלך החיים. ירדן חייכה שוב. "זה אומר שאת חלק מאלה ששולטים בשלג." אמרה. בלעתי רוק. "יש עוד כמוני?" מלמלתי. היא הנהנה והסתכלתי עליה בשאלה. "עוד הרבה. לא לכולם יש אותם כוחות בכוח הזה- למשל אולי את יכולה לזמן סופות, ואילו האחר יכול לזמן רק כדורי שלג. ויש גם את זן המרובעים-" חייכתי בהיסוס- "שהם שולטים באדמה ובכל הקשור אליה." אמרה. הנהנתי ונשמתי עמוק. כשכל השאלות שלי נענו עכשיו, הרגשתי שוב מותשת. ירדן ריככה את המבט שלה. "קודם תנוחי ותאכלי, ולאחר מכן נתחיל באימונים" אמרה והקליקה באצבעות. שק שינה הופיע ועליו כרית לבנה. חייכתי חיוך מנומנם והלכתי אליו. ירדן הנהנה, ואני נכנסתי לשק, מניחה את הראש על הכרית. בהיתי ברגלי הכיסא. 'מעניין אם אני יכולה להפוך אותו לקרח,' הייתה המחשבה האחרונה והמנומנמת שלי. שקעתי בשינה.

התעוררתי שוב בצעקה והרבצתי לעידו, אבל הוא חסם אותי כפי שלמד לעשות בשיעורי ההגנה שהיו חלק משיעורי ספורט. התנשפתי. "מה? מה ראית?" אדם שאל והתקרב בזהירות. הערפל במוח שלי התפזר לאט לאט ונזכרתי שהוא מרפא. הצלחתי לחייך. "אני בסדר. רק...." אמרתי בלי לדעת איך להמשיך. "ראיתי משהו." אמרתי והשפלתי את המבט. עדיין ראיתי את כפורי ההוא וחשבתי על נוגה. 'היא כנראה אינפרא מזן מיוחד,' חשבתי.