כשהשיעור נגמר התמתחנו וחזרנו לחדר שלנו לישון. הגיע הלילה, ועכשיו היה עשר וחצי בערב. עידו קרס במיטה, התכסה והתחיל לנחור כאילו שרצנו ולא ישבנו כל הזמן הזה. נאנחתי ונעמה גלגלה עיניים ונעלה את הדלת אחרי שכולם נכנסו. ואז נתנה לי את המפתח. בהיתי בו. היא חייכה לעצמה. "שלמה אמר לי שאת האחראית עכשיו כי את חדשה," אמרה. "בשידור מחשבות." הוסיפה אחרי שראתה את המבט המבולבל שלי. בלעתי רוק והנהנתי, לוקחת את המפתח הקר. באמת הרגשתי שאנשים משדרים בזמן השיעור, אבל לא הצלחתי לדעת מי- את זה אני עדיין צריכה ללמוד. שמתי את המפתח הכסוף במזוודה שלי, עמוק בתוכה. "אוקיי," אמרתי אחרי זה והיא חייכה ונשכבה במיטה שלה ושיחקה מיד בפלאפון והתכתבה עם מישהו בוואצאפ. נשכתי שפתיים ונשכבתי בשלי, מחבקת את הדובי החדש שלי שהיה בצבע חום שוקולד. חייכתי לעצמי. בקושי הרגשתי דברים כאן בינתיים. חיכיתי עד שכולם ירדמו ואז קמתי בצער לכבות את האור וחזרתי לישון בעצמי. "הגעת," אמר קול מצמרר בחלום שלי. מצמצתי והסתובבתי מעגלים שלמים עד שמצאתי את המקור של הקול: זה היה איש שעמד מולי...אבל בלי אף, עיניים, או פה, ושחור כולו. נרתעתי לאחור כשנזכרתי בבהלה. "זה אתה," אמרתי בקול צרוד. הרגשתי שהוא מחייך. "כן. אני. פלוריאן." הוא צחקק. רעדתי. כל חיי האיש הזה עוקב אחריי.

"פלוריאן?" הצלחתי לשאול. עד כה, לרוחות מעטות (אלו שאני פגשתי בכל אופן) היו שמות של אנשים נורמלים. אבל יכול להיות שזה בגלל שהרוב לא דיברו עברית פשוט. פגשתי רוח גרמנית אחת בשם 'שוגר', או ככה לפחות זה נשמע. ואחד יהודי, שעשה לי סיוט על השואה. לא נעים לי להודות בזה, אבל הכי מעצבן לפגוש רוחות יהודיות- הן עושות סיוטים על השואה, כי רובן מתו בשואה. זה עצוב ומפחיד. "זה השם שלי," פלוריאן הציג את עצמו והעיר אותי ממחשבותיי העצובות. הוא נשם עמוק. "אז הגעת. אני שמח על כך. מסע לפניכם." הוא אמר ופרש את ידו השמאלית הצידה. החלום הנוכחי השתנה לקטעי חלומות אחרים, שחלמתי כבר בעבר: "אל תדאגי, ילדה שלי." דוד שלי נישק אותי על המצח וצחקתי.שוב הייתי תינוקת. הצחוק שלי גרם לדודי לחייך חיוך עצוב. "עוד ניפגש שוב יום אחד. עד אז, יטפלו בך אנשים אחרים מסורים לא פחות מאיתנו." הרגשתי שהוא עצוב. "אבא," אמרתי כדי לעודד אותו. הוא חייך. "יגדלו אותך גם אינפרא." הוא הבטיח לי וחייכתי כי הבנתי אותו. תינוקות אינפרא מתפתחים מהר יותר מתינוקות רגילים. הנהנתי והוא נאנח ורץ לחוף. הסתכלתי עם כל אנשי האי, מוחזקת בידיו של דוד שלי ונצמדתי אליו. החלום השני שהחלום הנוכחי השתנה אליו: ניסיתי להתנגד, אך לא הצלחתי כי פלוריאן התעקש:

הייתי במקום שנראה כמו מבוך מתכתי והלכתי עם חבורת נערים. נראה שהלכנו לאיבוד בחלום, כי הסתובבנו הלוך ושוב, הלוך וחזור וחלקינו הסתובבו במעגלים ונערה אחת נראתה כעומדת לאבד את הסבלנות שלה. "אתם יודעים איפה אנחנו?" מישהו עם עור כהה, בגדים כהים(עד כמה שהצלחתי לראות: המקום היה חשוך כמעט לגמרי) עכשיו בחלום החדש כמעט הקאתי מהלם. זה היה עידו ששאל את זה, עידו, אח של נעמה, כשאז בכלל לא הכרתי אותם. עידו רטן בזמן שהאחר –שעכשיו זיהיתי שהוא שקד הביישן- מלמל משהו לעצמו והסתכל על מפה בעזרת פנס שהפיק אור צהבהב חזק מאוד. המשכנו ללכת אחרי זה והגענו לדלת ברזל סגורה היטב, וכאן חזרתי בחלום הנוכחי להסתכל על האיש...סליחה, פלוריאן. הרגשתי שהוא מהנהן ברצינות בזמן שאני ניסתי לעכל את החזיונות. "זה הולך וקרב," הוא הבטיח לי והתעוררתי הפוכה כולי בבוקר הבא. נעמה הסתכלה עליי בתהייה. כל השאר כבר קמו, רק אני נעמה ושקד עוד היינו בחדר. לחרדתי שקד הכניס משהו שנראה כמו מפה לתיק שלו. "חייבת ללכת," מלמלתי. התעלמתי מנעמה, הרגשתי שהיא נעלבת וביקשתי סליחה חפוזה, התארגנתי ליום החדש ורצתי אל שקד שלשמחתי עדיין התארגן. הייתי חייבת לשאול אותו כמה דברים.