"הבייתה?" שאלה נעמה. הסמקתי. "נפלט לי," אמרתי בלב דופק. "חשבתי על הבית שלי ו...." היא הרימה את היד לקטוע אותי."לא חשבת על שום בית. להזכירך, גם אני קוראת מחשבות. אז מה זה היה באמת?" שאלה. בלעתי רוק. 'היא אינפרא, נכון?' חשבתי לעצמי בלחץ בעודי נזכרת בכל הרגעים בהם הרגשתי לא קשורה בעולם בני התמותה בגלל היותי אינפרא. כשאתה אינפרא, קשה מאוד להסתדר בעולם הרגיל.  'היא תבין אותי'. סיפרתי לה על החלום שבו אני כנראה עם המשפחה האמיתית שלי ועל האי והכל ועל למה אני באמת מפחדת ממים. היא נראתה המומה. "ותמיד כשהייתי קטנה הייתי מציירת ספינות וגם היום אני רוצה ישר לצייר ספינה אבל אני מתאפקת," סיימתי. היא התנשמה. "ואוו. ולא אמרו לך על זה כלום עד עכשיו?" שאלה. הנדתי בראש. היא נשענה על המיטה ושפשפה את העיניים. הסתכלתי עליה, סוקרת אותה. היא נראתה מבולבלת וסוערת...מרגישה אינפרא..."מיה!" נעמה צעקה פתאום וקפצתי וחזרתי למציאות. "סליחה," גמגמתי. "זה קורה לי לפעמים באמפתיה." היא הנהנה. "עכשיו כשאת עם אינפרות, זה מסוכן עוד יותר בגלל כל האנרגיה הקוסמית שבאנו ובגלל זה בכל מקום. תמיד תיהיי ערנית. ובקשר לחלום...תוכלי לשאול את אמא שלך על כל זה?" שאלה. הנהנתי ובלעתי רוק. מרגע שגיליתי שאני מאומצת, רציתי נורא לפגוש את ההורים האמיתיים שלי. אישתו של אבי האמיתי הופיעה לי בחיזיון, והיא נראית אמא ממש טובה ואינפרא ממש מגניבה ומוכשרת. חייכתי למחשבה עליהם ונעמה חייכה גם.

"יכול להיות שתפגשי אותם בקרוב! קדימה, לכי לשאול את רותי" אמרה ומצמצתי. "איך-" התחלתי לשאול. רותי זה השם של אמא שלי, או רות. נעמה חייכה וחיבקה אותי, מה שגרם לי להסמיק מאוד. אני ביסקואלית, כלומר אוהבת גם בנים וגם בנות. ונעמה התחילה למצוא חן בעיניי מאוד. היא התרחקה ממני ומיהרתי להשפיל את המבט במבוכה. לא יצאתי מהארון למשפחה שלי, רק לחברים שלי וגם זה בוואצאפ חוץ מחברה אחת במציאות, עומר. "קדימה, לכי" אמרה. הנהנתי במהירות והלכתי לפלאפון שלי, מגלה כמו תמיד מיליון הודעות מהקבוצה 'צבא כוח הפנינה'. עדכנתי אותם בהכל והם הגיבו ב'אאעאעא אדירררר!' וכל מיני כאלה. חייכתי לעצמי ואז שאלתי את אמא שלי על הוריי האמיתיים. שלחתי בלב דופק.