נכנסנו בדלת הקסומה והעתידית בשתיקה, שלי לא הפריעה. אני מעדיפה לדבר כמה שפחות- אני מבינה את העולם גם בלי דיבורים, בזכות הכוחות שלי. נתתי לעצמי לשקוע במחשבות, ושקד החזיר אותי למסלול כל פעם שכמעט נפלתי לתהום גדולה- השטח שעליו הלכנו היה ריבוע שחסר לו האמצע שלו וטיפסנו במדרגות בצד שמאל, עולים ועולים בלי הפסקה. הייתי מוטרדת מאוד מ'יער הגילויים' ששקד ציין מקודם. מה זה אומר? מי ייכנס לשם? הסודות שלי ייחשפו? רק מהמחשבה קיבלתי פיק ברכיים והלב שלי דפק. לצערי נאלצנו להמשיך ללכת ואני לקחתי אומץ מהסתכלות על שקד, שחייך אליי מידי פעם בהפסקות הסתכלות על המפה. חיבבתי מרגע לרגע את שקד- הוא ניסה לעודד אותי ברגע כזה והרגשתי שיש לנו יותר במשותף ממה שאני רואה. לבסוף הגענו למקום שהמדרגות לא המשיכו יותר- או היו במקום אחר. הייתה פשוט תהום, והדרך המשיכה בצד השני ולא היה לנו איך להגיע לשם. שקד קיפל את המפה לכיס. "יופי." רטן. עידו בלע רוק והסתכל למטה בזהירות. "מים," מלמל. "הא?" נעמה שאלה. עידו נרתע אחורה כשהוא מצביע לתהום. "אני מרגיש מים. יש מים למטה." אמר. איך שהוא אמר את זה, הבחנתי שאני באמת שומעת זרם מים שנראה כאילו הגיע מתחתית התהום. "ואיך זה עוזר לנו?" תמר שאלה. הנהנתי בהסכמה בעוד התחושה הרעה מתחילה לחזור. ניסיתי להתעלם ממנה כי כבר ראינו שהיא לא נכונה. "אני יכול להעלות אותם למעלה," עידו אמר וזיק של התלהבות נראה בעיניו, שלא מצא חן בעיניי כי אם כולם יסכימו אני לא יודעת לשחות ו...הלך עליי. " ואז נוכל לשחות לצד השני." "לא," נעמה מחתה לשמחתי הרבה. "המאמץ יגרום לך לקרוס. אני לא מסכימה לזה." אמרה והחמיצה פנים. "יש לי את הקריסטל שלי שיעזור לי," הוא הרגיע אותה. היא בלעה רוק. "אני יאבד אותך." אמרה ברעד. "אתה הדבר היחיד שנשאר לי. בבקשה, עידו." בהיתי בה בהפתעה משולבת בזעזוע. 'הדבר היחיד שנשאר לי?' הם יתומים? הרגשתי צביטה בלב. עידו השפיל את המבט והוציא את היד מהכיס, איפה שהיה היהלום שלו. נעמה נשמה בהקלה. "אז מה עושים?" שאל עידו בקול מובס אבל שמשלים עם המצב. "עפים" הצעתי. "אני יכולה להעיף אותכם לצד השני..." קולי גווע כשהבנתי שהם מסתכלים עליי במבט של 'ברצינות?' כן, הגובה שלי בהחלט לא התאים למשימה. וגם עפתי רק פעם אחת בחיי וזה לא היה מוצלח כל כך. השפלתי את המבט.

"חייבת להיות דרך לעבור את זה," שקד אמר כשהוא קורס לישיבה ומתחיל לאכול סנדוויץ' נקניק וחמאה. כולנו בהינו בו ואז התחלנו גם לאכול. לא ידעתי אם הזמן פועל כאן כמו שבחוץ, אבל היינו רעבים כאילו שלא אכלנו שעות. תהיתי אם המבוך הזה הוא כמו המבוך של דיידלוס- סליחה, קווינטוס בן האתנה מהמיתולוגייה היוונית. גם פה צריך את רייצ'ל או חוט כדי למצוא את הדרך? קיוויתי שלא. פרסי ג'קסון הוא די לא אמיתי. "אחרת לא הייתה המשך לדרך בצד השני." שקד המשיך בין ביסים ועידו הנהן. אכלנו בשתיקה, כשאני מנסה לחשוב על דרך לעבור את התהום. הרגשתי שנעמה נסערת מאוד מאחוריי- היא שכחה לחסום את המחשבות והרגשות שלה, לשם שינויי. תהיתי מה קרה במשפחה שלהם ולמה הם יתומים, אם הם יתומים. "טוב," עידו אמר לבסוף כעבור 10 דקות אני חושבת, "יש למישהו רעיונות אחרים?" הוסיף וחזר לאכול. נעמה נראתה אבודה והסתכלה עליי בייאוש. 'המאגר אנרגייה שלו יתרוקן להמון זמן אם הוא יעשה את זה,' שידרה לי בלחץ. השפלתי את המבט. "אממ," אמרתי וכולם הסתכלו עליי והתכווצתי במקום. "כ..כדאי שעידו יעשה מה שהוא רוצה," גמגמתי, לא מסתכלת על נעמה ההמומה. "אבל-" –"אין עוד דרכים ואנחנו ניתקע כאן אם נמשיך ככה," קטעתי אותה במהירות, "בקשר למאגר, האנרגיה תחזור אליו." סיימתי. נעמה נראתה על סף דמעות וכועסת עליי. בלעתי רוק. 'טוב, הלכה החברות', חשבתי. נו טוב, אני כבר רגילה לאבד חברים. "בסדר," היא רטנה. "אבל אני לא אגיד 'אמרתי לך' אחר כך." עידו צחק, הכניס את האוכל והמים שלו לתיק ונעמד כשהוא מתחתח בשביעות רצון (ובטן).

חייכתי בהיסוס ועזרתי לנעמה לקום, אלא שהיא לא נענתה לי וקמה לבד כשהיא מסתכלת מסביב. עידו בינתיים עצם עיניים והתרכז. הקרקע מתחת לתהום רעדה ויבבתי יבבה שאף אחד לא שמע לשמחתי מרעש המים שהתחילו לעלות. עידו התנדנד לרגע בחוסר שיווי משקל אבל מיד התייצב. לבסוף התהום התמלאה מים צלולים. פערתי את הפה. נעמה השפילה מבט זועף ותמר נעמדה, המומה גם היא. שקד הרים מבט מהמפה ,שרעדה כי התהום הרעידה הכל. עידו קרס לישיבה ונעמה רצה אליו. "אתה בסדר? אלוהים, למה הסכמתי לדבר כזה..." מלמלה וליטפה אותו. קינאתי בהם. תמיד רציתי שמישהו יהיה בשבילי כמו אח. אבל אחים שלי ואפילו בני דודים שלי גדולים ממני בהרבה שנים ומעולם לא חוויתי קשר כזה. "אני בסדר," עידו נאנק. נעמה צחקה בהקלה וחיבקה אותו. תמר חייכה בהיסוס והתקרבה בזהירות למים, נוגעת בהם. "אלה מים רגילים," דיווחה. צחקתי. "יכולים להיות מים לא רגילים?" אמרתי בחיוך. שקד הסתכל עליי והנהן. "ברור. למשל המפל אצלינו בפנימייה, הוא נותן כוח לעמעם את האור לכל המדריכים. ויש מי רעל, שממיסים את מי שנוגע בהם לחומצה ירוקה. ויש את המים הסגולים באינמאגיה, שזה מים רק ליצורים שם. ויש-" –"הבנתי," אמרתי ברעד. הוא חייך וחזר למפה. נשמתי עמוק. "אז איך נהיה בטוחים שזה לא משהו מהדברים האלה?" שאלתי. תמר זרקה שקית ניילון למים, שמיד שקעה. היא לא הפכה לחומצה או משהו אלא פשוט צפה כמה רגעים ואז שקעה לאט לאט, מעלה בועות קטנות. בהיתי בנקודה שהיא נעלמה במעורפל. "בטוח," תמר אמרה. עידו התחיל להוריד חולצה ואז הכניס אותה לתיק שלו כדי לשחות במים ולהוריד נעליים וגרביים שלהם עשה אותו דבר. "אני נושם במים," הוא אמר. "אני אבדוק אותם עכשיו." הוא קפץ למים קפיצת ראש, מתעלם מאחותו שמחתה. חיכינו. לבסוף אחרי חמש דקות הוא חזר וירק מים כמו דולפין. נעמה נרתעה בגועל והוא צחק. "זה בהחלט בטוח," הוא דיווח ויצא מהמים יבש. "אתה כמו פרסי," נפלט לי. הוא בהה בי בזמן שנעמה הוציאה את החולצה שלו. "מי?" שאל. הסמקתי. "לא חשוב." מלמלתי. הוא משך בכתיפיו והתלבש. "קדימה, שוחים לצד השני" תמר אמרה בעליזות ועזרה לי לקום. קמתי באי רצון. "אבל אני לא יודעת לשחות," אמרתי, כמעט בוכה מהפחד לטבוע או להפוך לחומצה. "יש לי רעיון טוב יותר," עידו אמר והוציא את היהלום שלו. הוא לחש לו משהו , ומיד סירת גומי קטנה הופיעה בתהום, מחכה שנעלה עליה. קפאתי במקום בתדהמה. עידו חייך לעצמו והחזיר את היהלום לכיס בגאווה. "קדימה, עלו" אמר. "חבורת האור, מבוך ההסתבכויות מחכה לנו."