"ורגע." היססתי והרגשתי איך אני מאדימה. "ולמה הייתי מציירת ספינות כשהייתי קטנה?" אזרתי אומץ ושאלתי. העיניים של אמא התערפלו. "כי את מאומצת." הפילה את הפצצה. כל הסומק שלי ירד והחוורתי. הלב שלי קפא. 'ואוו', חשבתי בעגמומיות. 'ממצב א' עברתי למצב ב'. "מה?" שאלתי בקול רועד למרות שידעתי טוב מאוד 'מה'. היא נאנחה וסיפרה לי פחות או יותר את החלום שחלמתי על האי. בסוף השפלתי מבט והיא ליטפה לי את הראש. הזעפתי פנים וטלטלתי אותו, מסלקת את ידה. היא מצמצה וגם השפילה את הראש ושילבה ידיים. "מצטערת," אמרה בקול רועד. עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. "זה קצת מאוחר מידי עכשיו. מה נעשה עכשיו?" שאלתי ופתחתי אותן לרצפה. הרגשתי שאמא שלי חושבת. חייכתי לעצמי. "לוקחים אותך למקום הקסום הזה, אלה מה." אמרה והרמתי את הראש בחשש, מפחדת לגלות שכל זה חלום.