הנהנתי, משכיבה את המזוודה שלי על הרצפה- היא לא יכולה לעמוד לבד- ושוב התיישבתי במבוכה על המיטה. נעמה חייכה. "בסדר. אז זה הארון-" היא רצה לארון ענק שהיה מול כל המיטות- "וכל אחד מקבל ארבעה מדפים." היא התנשפה כשהיא פתחה אותו. גם הארון היה מעץ. בהיתי בה במעורפל כשהיא פתחה אותו ושורות על גבי שורות של דברים ובגדים נראו. היא סגרה אותו והתקרבה למיטה שהייתה ליד הדלת. "אלו המיטות." מה את אומרת. "ויש טלוויזיה." היא הוסיפה והצביעה למעלה. עקבתי אחרי האצבע שלה וראיתי טלוויזיה גדולה שחורה ודקה תלוייה על הקיר. נעמה שוב רצה והראתה לי שלט של yes. זה גרם לי לחייך. "בהצלחה לך עם עידו. הוא מכור לטלוויזיה." נעמה אמרה בחיוך כשראתה את החיוך שלי. הפסקתי לחייך והיא צחקה ושמה את השלט בחזרה על השידה. "אני בקושי מצליחה להזיז אותו מהמרקע, מה שנקרא. ועכשיו בואי. יש שיעורים." אמרה וקמתי מיד בהתלהבות. היא צחקה שוב והסתכלתי על המזוודה שלי. "אני נועלת," היא הרגיעה אותי ונופפה במפתח מתכת. הרפיתי את הכתפיים. "כל שבוע מישהו אחר אחראי על המפתח ולנעול בלילה וכל זה, לדאוג לשלט, לקרוא לכולם לאכול וכאלה. אני מניחה ששבוע הבא זאת תיהיי את כדי לנסות את ה'חוויה'." היא עשתה מירכאות בידיים והנהנתי וחייכתי בהיסוס. "עכשיו בואי. יש מדיטציה," היא אמרה ומצמצתי. "מדיטציה?" שאלתי והיא צחקה. "אז את מדברת! וכן. כדי למקד את המוח ולהירגע. זה מחזק את הכוחות, תופתעי או לא." אמרה. האמת שלא הופתעתי- כבר ידעתי את זה מהספר 'אדון הטלקנזיס' ומהאינטרנט. חייכתי ויצאנו לשיעור.

לא הלכנו הרבה- האמת שנשארנו בפנים והשיעור היה ממש בכניסה. ישבנו על שטיח רך ואדום וגדול. התיישבתי עם החדר שלי- שאר הילדים שאיתנו כבר היו שם וזה ישיבות לפי חדרים, מסתבר. עשיתי פרצוף חמוץ. איך נכיר אנשים חדשים ככה? נער הסתכל עליי. גם לו היה עור כהה, עיניים כתומות והוא לבש חולצה אפורה ומכנסיים שחורים. הוא חייך אליי. "היי. מה השם שלך?" שאל. משום מה החדר התחמם. "מיה" מלמלתי. "אני תמר" אמרה נערה שהיה לה שיער אסוף לצמה בצבע שטני חלק, עיניים שחורות טובות ועור לבן. היא לבשה ג'ינס, חולצה וורודה קצרה ושעון כחול על יד ימין. הנהנתי בהיסוס והיא הרימה יד לשלום. היה שם עוד נער שנראה בן 13- היה לו שיער חום מתולתל, עור לבן ומכנסיים חומים חולצה כחולה. הוא חייך אליי בהיסוס והבנתי שגם הוא ביישן. חייכתי אליו חזרה. הוא השפיל את המבט ושיחק בידיו. היה לו שעון שחור של בנים ביד שמאל. נעמה כחכחה בגרון וקפצתי. "אז מיה. ברוכה הבאה לחדר 2. אנחנו נדאג שנהיה משפחה מגובשת." היא הדגישה את המילה 'מגובשת' ותהיתי למה. "עכשיו החדר שלנו מלא, אין עוד ילדים חדשים. זהו. קפיש?" שאלה. כולם הנהנו ובלעתי רוק. 'אהא', חשבתי. נעמה חייכה לעצמה, אבל אני נרתעתי ממנה."רק כשאני אחראית החדר אני מתנהגת ככה,"היא הסתובבה אליי ומצמצתי. היא חייכה חיוך ערמומי ועצמה עיניים. 'שלום לך, מיה. אני נעמה פרימן, קוראת מחשבות וממש ברגע זה גיליתי שגם את. בירכותיי. גם עידו, אח שלי. כן, הוא אח שלי. נתקעתי, מה? בכל אופן, יהיה אדיר לתקשר גם עם בת.' אמרה ופתחה את העיניים. נדהמתי. פתחתי את הפה כדי לדבר אבל לא יצאה ממנו אף מילה. בסוף הנהנתי חלושות והיא צחקה. עידו חייך בהיסוס והבנתי שגם הוא שמע את נעמה. חייכתי אליו והוא צחק. "מה פספסנו?" תמר שאלה בהרמת גבה. הבנתי שהם יודעים על הקריאת מחשבות שלנו.

עידו צחק מה שנראה לי כמו צחוק מאולץ. מקריאת הרגשות שלי הבנתי שזה באמת ככה וחייכתי לעצמי. "שום דבר." אמר בקול מסתורי ותמר מצמצה ואז החטיפה לו, מה שהפך את הצחוק שלו לצחוק אמיתי וגרם לו להיקרע מצחוק על השטיח.תמר נאנחה בסוף לתקרה ושקד חייך סוף סוף. "אהמ," מישהו מבוגר כחכח בגרון. עידו הפך את הצחוק שלו לשיעולים מלאים בחיוכים. "מצטער המורה," אמר וקרץ ואז הסתכל על תמר, שעשתה לו פרצוף זועף. המורה התחיל לדבר וניסיתי להקשיב, אלא שתמר לחשה משהו מחריד לכולנו. "אם תמשיך ככה כל החדר שלנו יענש," היא סיננה. עידו בלע רוק. "סליחה," מלמל ותמר גלגלה עיניים. "מה שתגיד." רטנה ועשתה 'ששש' על הפה עם האצבע. הנהנו כולנו כולל שקד והקשבנו.