שתקנו בהלם שהתחלתי להתרגל אליו. נראה שאשת המים רגועה יותר עכשיו- היא מידי פעם זמזמה שיר והסתכלה למעלה בחיוך ואז שוב עלינו בחיוך, כמו עדיין מחכה שנעשה אחד ועוד אחד. הרגשתי הרגשה מוזרה מאז ששמעתי ממנה את הנבואה- כנראה ידיעת העתיד ולקבל עליו אישור לא עשה לי טוב. דין נראה לחוץ ונעמה נבוכה מסיבה שלא הבנתי. נוגה נראתה מבולבלת, אבל היא לא הייתה ביער הגבישים ובמערה. תמר נראתה שקועה במחשבות ושקד נראה אבוד והחזיק שוב במפה כאילו שהיא יכולה להציל אותו. לבסוף אדם כחכח בגרון. "מה עכשיו?" אמר. רוח הנבואה חייכה אליו. "הרגע שלכם מתקרב. תצטרכו להגן על הגביש בכל מחיר." אמרה. זה לא נשמע טוב. זזתי באי נחת במקום. "אה- שום סודות לא יחשפו שם, נכון?" אמרתי בעצבנות. היא חייכה אליי. מאחר והיא רוח הנבואה, הנחתי שהיא יודעת עליי כבר הכל ויודעת על מה אני מדברת. "אינני יכולה להבטיח דבר, אני חוששת." שקד הרים אליי מבט מטושטש ותוהה, כאילו קולט סוף סוף שאני מסתירה ממנו דברים. ואז היא נקשה באצבעותיה, ופתאום היינו במקום אחר לגמרי- כיסא עץ שחור היה מאחורינו והיינו במקום רחב, אבל עדיין במבוך ההסתבכויות. הבנתי שהיא עשתה לנו טלפורטציה לכאן. שמחתי שניצלתי משיחה מביכה עם שקד, אבל לא שמחתי לעוד משהו מטורף. המוח שלי התחיל להבין איך עובדים חיי האינפרות- עוברים מטירוף אחד לטירוף שני, וזה לא מצא חן בעיניו. התחלתי להתגעגע לגיל ארבע, לחוסר המודעות שלי לדברים. אולי עשיתי מלא פאדיחות לעצמי כי לא הבנתי מה קורה סביבי, אבל זה עדיף. נאנחתי לעצמי בדיוק כשתמר נשפה בקול ונוגה נראתה מבוהלת עכשיו. נעמה הסבירה לה בזריזות על מה אשת המים דיברה והיא הנהנה והתחילה להראות רגועה יותר.

אדם ודין החליפו מבטים מודאגים. שקד נראה לחוץ מאוד והסתכל מסביב כשהוא יושב והמפה על ברכיו. אני הסתכלתי על הכוכב האדום הבולט שהיה לי ביד שמאל ואז הלכתי בחדר בניסיון לראות איפה אנחנו. טוב, לא ראיתי כלום. נתקלתי פעם אחת באדם ואז בדין כי החדר היה חשוך. מלמלתי 'אופס, סליחה' והמשכתי ללכת. לבסוף הרגשתי עייפה וחזרתי לחבריי, אלא שנתקלתי בחומה בלתי נראית. ניסיתי שוב ללכת קדימה, אבל לא הצלחתי. נאנקתי בתסכול והסתובבתי אחורה, פולטת צווחה תוך כדי כי ראיתי מישהו ממש דומה לפלוריאן. חברים שלי רצו אליי אבל נתקלו בקיר אחד אחרי השני, פולטים 'איי!' וקללות מעניינות לאמיצים בינהם. הבנתי שהחדר לא באמת חשוך- זה פשוט היה אנשים כמו פלוריאן רק ענקיים מאוד. כשהם זזו, שוב ראיתי את האור הזהוב שאיפיין את המבוך ואפשר לנו לראות ולא רק להיות תלויים בפנס של שקד.(שהיה מעולה, אבל לפעמים היינו צריכים להחליף לו בטריות, מה שגרם לי שוב ושוב לתהות אם הזמן עובד כאן כמו בחוץ או לא.)

"מ..מיה?" נעמה אמרה בפליאה מאחוריי. לא עניתי, כי פחדתי. נוגה זימנה קרח וניסתה לשבור את החומה, אבל לא הצליחה. הרוח השחורה גיחכה אלינו. "פלוריאן?" הצלחתי לשאול והוא הניד בראשו. "חבר...נקרא לזה, קרוב שלו. אבל באמת, כמה קל לשטות באנשים...רוחות, שיהיה, טובות, כדי לגרום לכם לבוא לכאן." אמר וצחק. קפאנו ונוגה הפסיקה לנסות לפרוץ את החומה במבט מלא אימה. למרבה ההפתעה, הפחד שלי התחלף לכעס. "אתה גרמת לפלוריאן ללחוש לי את הנבואה כל הזמן." אמרתי בכעס. קרוב המשפחה של פלורי החי- מת הנהן בשיעמום ונופף בידו בתנועת ביטול, גורם לי לסגת לאחור. "אמרתי לו שתגבשו בין בני תמותה לאינפרות אחרי זה. ואז אמרתי לו מה להגיד והוא עשה זאת." אמר באותו שיעמום שהזכיר לי את...כמעט קרסתי לישיבה כשחשבתי על עידו. "וגרמת גם לעידו לעשות דברים?" שאלתי ברעד.עידו אכשהו הצליח לעבור את החומה והלך לרוח השחורה בשיעמום הרגיל. וב'לעשות דברים' התכוונתי ללהראות משועמם ואדיש בהצגה כדי לגרום לאחרים לא לחשוד בו. נעמה נראתה פגועה ומזועזעת מאחוריי. חשבתי על התוכנית של עידו לגביה, והלכתי עד אליה כדי להסתיר אותה מעידו. אבל זה לא עזר- היא התפוגגה והופיעה מחדש מעל מפל שלא שמתי לב אליו עד שנעמה הופיעה מעליו, קשורה ומבועתת ומנסה להחלץ בכל הכוח. לבסוף היא התעייפה והתנשפה. עידו נראה מלא ייסורים למראה הזה אבל נחוש. תמר פלטה יבבת ייאוש ונוגה צווחה. הרוח שם לעידו יד על הכתף והנהן בחיבה. "אממ!" נעמה ניסתה לצרוח אבל הפה שלה היה חסום במחסום פה. שמעתי אותה משדרת לכל החדר: 'עידו יחתיכת מנוול! אני לעולם לא אסלח לך!' לעידו זלגו דמעות על הפנים בעקבות זה אבל הוא עדיין נראה נחוש ועמד ליד הרוח, מניד בראשו ובולע רוק. "זה..זה חשוב." הוא גמגם. הופתעתי לראות אותו חסר ביטחון ככה. "הגביש לגבישים. המוות לאינפרות." נשמע שזה ציטוט ששמע אלפי פעמים- כנראה מהרוח. הסתכלתי עליה שוב בכעס. כלומר עליו. הוא שוב הנהן. "כל הכבוד, עידודוש. עכשיו..." הוא פנה אלינו.