תמר הדליקה להבות קטנות בידיה, אולם הם מיד נכבו. בהתקף של בהלה חשבתי שאולי היא לא מסוגלת להדליק אש ליד קרח, כמו שליאו לא יכל להיכנס לארמון של אבא של קיאונה אלת השלג בספרים. הסתכלתי בתחינה על שקד, שהנהן כאילו מבין. הרוח חזר עכשיו והסתכל עלינו, סוקר את כולנו. הוא נעצר בנקודה מסויימת באוויר, איפה שלא היה אף אחד. חברו המשיך ללחשש. הסתכלתי ימינה על נוגה, והיא נראתה קפואה מפחד. "שלום שוב," אמר הרוח ועידו קפץ. "אחי רוצה להגיד לך משהו," נעמה אמרה בהתרסה..או בטיפשות, נראה עוד מעט. היה לי טיק בעין והסתכלנו בחשש על הרוח, שהרים גבה. עידו הלך קדימה ברעד. "אני כבר לא בצד שלכם," גמגם. "תצטרכו להפנט מישהו אחר. בעצם, לא. יותר לא תהפנטו אף אחד." אמר. הרוח שתק וחברו הגביר את הלחשוש שלו, מה שגרם לי לזוז בעצבנות. תמר רעדה להפתעתי לראשונה מאז שפגשתי אותה. גולה עמדה לי בגרון. היא באמת לא יכולה לזמן אש בגלל נוגה עכשיו? "ככה," אמר הרוח. "לא אהפנט יותר אף אחד."הרגשתי שזה נאמר בלגלוג- לא היו לו פנים. עידו שילב ידיים בנחישות ונעמה ושירה הנהנו. "כן. אף אחד." שירה אמרה. היא נראתה בגיל שלי- כלומר, בגובה נורמלי, אבל בגיל שלי. היה לה שיער בלונדיני, עור לבן, נמשים. שקד הלך לעמוד מאחורי האחים בינתיים במהלך השיחה, מחכה. "ואתה כבר לא בצד שלנו," הרוח המשיך לדבר. עידו הנהן. הרגשתי שהוא מפחד עד מוות, אבל הוא לא הראה את זה. תהיתי אם הוא באמת הופנט או שהוא עדיין דו פרצופי, למרות שידעתי שזה לא יכול להיות. היפנוט זה כוח חזק מאוד, אפילו שהוא נעשה רק במצמוץ. מצמוץ אחד- והאדם בשליטת המהפנט. הסתכלתי על עידו בעצבנות. איך ההיפנוט שלו הוסר בכלל? אף פעם לא שמעתי על מקרה שאפשר להסיר היפנוט. מצד שני, אני לא יודעת על הכוח הזה כמעט כלום. הרוח הרהר. "ובכן...אתה כבר לא בצד שלנו." אמר שוב, ואז נאנח. "אבויי לי. אני אבוד! חברי היחיד כבר אינו משתף עימי פעולה." אמר. היה שקט מתוח שבמהלכו שקד החליף איתי מבט כשהסתתר מאחורי שירה. הנדתי לו בראש בתנועה כמעט בלתי מורגשת וקפואה.

הוא הנהן ושוב היה שקט. תמר שוב ניסתה להדליק אש והצליחה להבעיר להבה ביד ימין, אבל היא מיד נכבתה. הרגשתי שהרוח מחייך. "נדמה לי שלא הצגתי את עצמי? אני סקוט. אין לכם מה לנסות להילחם בי. כאמור, אני מת." אמר. תמר בלעה רוק. "היית במלחמת הקסם או לא?" שאלה. סקוט הנהן. "הייתי. נלחמתי לצד ג'יימס. כמעט ניצחנו. ג'יימס כמעט שהשיג את הגביש מהרפר הארור הזה. עזרתי לו. אבל ירו בי. בדיוק ברגע הנכון." אמר בתיעוב. "מי..מי ירה בך, אדוני? במי אתה רוצה שננקום?" נוגה שאלה בהיסוס. הרגשתי שסקוט מופתע לשמוע אותה מדברת, אבל אז הוא חייך. הלב שלי דפק. בינתיים התוכנית שלי עבדה טוב. "חבר של הרפר, אמיל." אמר הרוח, ששמו התברר כסקוט. "זה בדיוק מה שכתוב בספרי ההיסטוריה בספרייה של הפנימייה," נעמה אמרה במלמול מפוחד. שירה אחותה הנהנה. "כן. ויש משהו שרציתי לשאול. איך הקסם עובד? כלומר, בטח. בעזרת האנרגיה שבתוכך, צריך לתעל אותה ואז בעזרת הדמיון עושים הכל. אבל אין עוד דברים לעשות קסם חוץ מהאנרגיה שלנו?" שאלה. נלחצתי. אם סקוט יבחין שאנחנו מדברים איתו יותר מידי בפתיחות... "זה בדיוק מה שהאינפרות חשבו אחרי שניצחו," סקוט אמר והנהן והרגשתי שהוא מעריך את שירה ונוגה על השאלות שלהן. "לכן הם עשו חיפוש. הייתה כבר אז אגדה על יער קסום שיש בו משהו שנותן לו את הקסם. זה משך אותם, כמובן. הם הלכו ליער הזה, ששמו הרמוניה, כי הייתה שמועה שיש שם מערה קסומה והיא מפזרת את הקסם בכל. והם הלכו וגילו בה גבישים. גבישים שאם ממש מתרכזים יכולים להפוך לדברים, או להישאר כמו שהם ופשוט לחזק את הכוחות שלך." אמר סקוט. שירה שתקה.

אני השפלתי מבט בינתיים-זיהיתי שהוא מדבר על היער של הגבישים ומאיפה שנעמה לקחה את הגביש שלה בלי רשות וזה נשמע כמו היהלום של עידו. נעמה הוציאה אותו עכשיו מהכיס. "רגע, ואם יש לי גביש חזיונות ופלשבקים זה כל מה שהוא יכול לעשות?" שאלה. סקוט משך בכתפיו. כיוון שלא היו לו פנים, התנועה הייתה מטרידה. "אולי הוא יכול להפוך לכדור בדולח אם תתרכזי. ואז יהיה לך קל יותר לקבל את החזיונות והפלשבקים. בכנות, איני יודע. אבל כל גביש עושה משהו אחר. יש גבישים שיכולים להפוך לשיקוי מסויים, לא חשוב איזה." אמר. "למשל שיקויי שאם אתה שותה אותו אתה הופך לחיה שאתה חושב עליה. או שיקויי שגורם לך לעוף. או שיקויי שנותן לך את כל הכוחות האפשריים." שתקנו. תהיתי למה סקוט זורם ומדבר איתנו. עכשיו הרגשתי שהוא שמח. "אם סיימנו...עידודו, בוא אליי." אמר. 'אל תבוא' התפללתי. 'בבקשה שההיפנוט הוסר' אבל הוא הלך כ...מהופנט. בלעתי רוק ועקבתי אחריו. "לא!" נעמה התחננה. היא ניסתה לתפוס אותו, אבל אז הוא גרר אותה והיא עזבה אותו בחוסר אונים. שירה החזיקה בה שלא תלך. סקוט חייך לעידו, שחזר להיות מרגל. "היי, חברי הטוב עידו פרימן. פקודה לי אליך שוב: חשוב על מים. היהלום שלך, הוצא אותו." עידו הוציא את הגביש שלו מהכיס. "זמן אותם." אמר. עידו הנהן ועצם עיניים. בהיתי בו בפחד. אבל האישה...אמא...היא אמרה שהוא כבר לא מהופנט! לא יכול להיות שהיא טועה. מהחלום שלי הבנתי שהיא ממש מבינה בקסם. הסתכלתי עליה והיא גם נראתה מופתעת לחרדתי. עידו בינתיים התרכז. "קרא להם," אמר סקוט והסתכל עליו. היו לו פנים, פשוט בלי עיניים אף או פה. או שהיה לו גם את זה, אבל זה נראה נורא מידי לעיניים של בני אדם אז העיניים שלנו התעלמו מהמראה בחוכמה. "לא, עידו" תמר אמרה פתאום והסתכלנו עליה מופתעים. "חכה. אתה לא יכול לעשות את זה." אמרה. היא הלכה בנחישות לעידו, תפסה בו ורצה אליי. "טלפורטציה," לחשה לי. נבהלתי. לא הבנתי מה היא רוצה שאני אעשה, חוץ מהתעתקות עם עידו שנראה במבט קפוא ולא ממוקד עכשיו. לאן להתעתק איתו? המקום היחיד שעלה על דעתי הוא יער הרמוניה, של הגבישים. נוכל ללכת לשון, שמכיר את עידו, והוא יטפל בו ויסיר את ההיפנוט. אולי זה הרעיון של תמר. הנהנתי ולקחתי את עידו אליי וחזרנו לחשיכה. עידו ניסה להתנגד, אבל החזקתי בו חזק. זה היה קשה- גם להתרכז במחשבה על יער הרמוניה וגם להחזיק את עידו שלא יברח. לא שידעתי מה יקרה לו אם יברח במרחבי המרחב ביקום. יתפוגג? גם בגלל זה החזקתי בו חזק. לשמחתי בסוף הרגשתי אדמת יער וקרסנו. "עזבי אותי," עידו מלמל והתרחק ממני. הנחתי שהוא מזהה את המקום, אפילו שהוא לא לגמרי עצמו עכשיו."לא," אמרתי והתנשפתי מהטלפורטציה, מרגישה את האנרגיה שבי מתפשטת בכל הגוף שלי. תופעת לוואי של שימוש בכוחות.

לוקח זמן להתאושש משימוש בכל כוח, אבל לא היה זמן לזה עכשיו. תפסתי שוב את עידו שקילל וניסה לברוח אבל הלכתי מהר איתו לאיזור הקנטאורים. קיוויתי שזה הכיוון הנכון. לצערי לא שמתי לב והלכתי לאיזור בית החולים השדה. התנגשתי באדם שהיה בדרך לטפל במישהו, והאדם צעק והסתובב אחורה, ממצמץ. "מיה?" אמר. התנשפתי כי החזקתי את עידו. "אדם," אמרתי. עדכנתי אותו מה קרה אחרי שהוא ודין נעלמו-עכשיו ידעתי לאן. "איך הופעתם פה? למה נעלמתם?" שאלתי בסוף. אדם נראה המום ומפוחד. הוא טלטל את הראש ונשם נשימה רדודה. "תאמיני לי שזה לא היה רעיון שלנו. שון זימן אותנו- חטפנו ריתוק..." הוא הצטמרר. "לא שמעתי מישהו צועק ככה מאז הפיה נפרטיטי." בהיתי בו. "מצטערת," אמרתי. "אבל אתה יכול לרפא את עידו?" הוספתי. עידו עדיין ניסה להתנגד בכל הכוח, אבל הוא היה קטן ממני אז הצלחתי לשלוט בו. אדם הסתכל עליו. "כבר ריפאתי אותו מההתעלפות ומזימון המים," אמר. לקח לי זמן להיזכר על מה הוא מדבר. נזכרתי בסירה שעידו זימן מהיהלום ובתנינים והנדתי בראש. "הוא הופנט. תוכל להסיר את זה?" אדם מצמץ. "אממ..." הוא היסס. "אם ההיפנוט לא יוסר ממנו הוא ישמיד את כולם," מיהרתי להגיד. "הוא הופנט כדי לעזור לסקוט." אדם הנהן ולקח ממני את עידו, גורר אותו למיטה. חייכתי בהקלה.

עכשיו נשאר רק לחשוב מה לעשות. הלכתי אחרי אדם. "תגיד, איפה שון?" שאלתי. "הקנטאור." הוא הניח את עידו על המיטה, שהתנגד. "לא רוצה טיפול!" עידו אמר. אדם התעלם ממנו ונתן לו משהו לשתות. זה נראה כמו משקה הכוח, אבל נראה שזה לא היה זה, כי עידו מיד נרדם. אדם זרק את הבקבוק וכיסה את עידו. "אצל הפיות. אני יכול להביא אותך אליו." אמר. הנהנתי. "ודין?" שאלתי. אם לא דמיינתי, אדם נהיה נבוך. "לא יודע. חזר הבייתה לחופשה." אמר. "אוקיי," אמרתי. אדם מיהר להביא אותי לאיזור הפיות מיד אחרי זה. נעצרתי מיד כשראיתי אותן- הן היו כמו בסרטים לשמחתי- מרחפות וזוהרות. ועפות ממש מהר. התחמקנו מהן כמו ממטוסים והלכנו לשון.

הערת הכותבת:

מעכשיו זה יחזור להיות כל הזמן מהנקודת מבט של מיה/טיילור /אני