הלכנו והלכנו. כדי להתעלם מהעייפות שלי, דיברתי עם עידו. "שמת לב למשהו?" הוא שאל אותי פתאום. "למה?" שאלתי בזמן שעלינו במדרגות ברזל חזקות. "ש...אף...אחד...מאיתנו...לא...סיפר...על...המקרה...ההוא..שלנו..." הוא אמר בהיסוס. "כשניסיתי...משהו...כאילו...עצר...אותי." הוא התנשף עכשיו מהמדרגות ותמכתי בו. "מה נראה לך שקורה?" שאל. מההכירות שלי איתו ידעתי שהוא פוחד. נתתי לו יד. "אני לא יודעת," לחשתי והוא התכופף כדי לשמוע. "אבל אולי מישהו לטובתינו. זוכר את האיש הזה? אולי זה הוא." אמרתי. הוא הנהן בספק. "אולי.." אמר. חזרנו ללכת בשתיקה נבוכה, כי בקושי דיברנו על זה. זהו זיכרון רע של שנינו- היום בו הכל השתנה מבחינתנו. לבסוף הגענו חבורת האור לחדר מרובע וחייכתי בהקלה. לפחות עכשיו לא נצטרך לספר סודות. עידו הסתכל מסביב ושקד שוב הרים מבט מהמפה. תהיתי למה הוא תמיד מסתכל רק עליה. מיה הסתובבה בחדר בסקרנות. לא האמנתי שהיא ביסקואלית- היא נראתה רגילה לגמרי...מיד אחרי זה התביישתי במחשבות שלי. מגיע לה לאהוב את מי שהיא רוצה, בדיוק כמו שאני אוהבת את עומרי. בלעתי רוק בבושה והסתכלתי על החדר גם. תמר שילבה ידיים. "אי אפשר להתקדם יותר," דין דיווח. מיה נעצרה ונזכרתי שהיא גם קלאוסטרופובית. "מה זאת אומרת?" שאלה. דין הניד בראשו. "שאי אפשר." מלמל. שקד בחן את הקיר מול דין. "אולי יש פה דלת סתרים?" אמר. תמר קימטה את המצח. נזכרתי שהסוד שלה הוא שהיא אוהבת את תומר, והבלעתי צחוק. אפשר להבין למה זה סוד בשבילה- היא כנראה נבוכה מזה שלה קוראים תמר והיא אוהבת תומר. צחקקתי ומיהרתי למצוא הסבר לצחוק. "בטוח אפשר," אמרתי. "כלומר, גם בחדר הקודם חשבנו שאי אפשר. אולי גם פה צריך לעשות משהו?" שאלתי. שקד הנהן והסתכל עליי מלא תקווה.

"רעיונות?" אמר. עידו העמיד פני חושב וליטף זקן שעוד לא היה לו. "אולי כולנו נכתוב יומן אישי וככה החדר יפתח כי הוא יקרא את הסודות שלנו?" שאל וחייך חיוך מסתורי. כולנו צחקנו והרגשתי בהפתעה שהתגבשנו מאוד. כשנחזור לפנימייה...הסתחררתי מגעגועים עליה, הכל יהיה שונה מאוד. "אולי מישהו צריך לעשות משהו" אדם הציע. מיד עלה לי רעיון. "הגביש שלי!" אמרתי בשמחה. "מה איתו?" דין שאל. נשמתי עמוק כדי להירגע. "הוא מראה לי חזיונות," הסברתי. "ופלשבקים. אז.." כמעט כבר שמתי יד בכיס, אלא שאז עידו נרתע. "רגע. כדאי שתתכונני. בפעם הקודמת התעלפת וקרסת." אמר. מיה הנהנה ברעד. "תשבי," תמר אמרה. הרגשתי נבוכה מאוד בזמן שהלכתי והתיישבתי כשכולם מסתכלים עליי. עידו ישב לידי. "אני אשמור עלייך," הוא הבטיח. חייכתי אליו. הוצאתי את הקריסטל הצבעוני והחושך חזר.