בזמן שחיפשנו אוכל במרץ חזרתי לחשוב על החלום שחלמתי הלילה, אחרי שנרדמתי מרוגשת מהערב. לשם שינויי לא חלמתי על פלוריאן ולא על חזיונות קודמים. בחלומי הייתי ביער חשוך- אבל הייתי בלתי נראית. והייתי גם בן, מה שהיה מוזר...אבל נחמד. הסמקתי במציאות. בנוסף להיותי ביסקואלית, החלום גילה את בין הסודות הכי כמוסים שלי... עקבתי בחלום אחר נער מבוהל שהיה לו שיער שחור די ארוך, עור לבן והוא לבש בגדים שחורים. הוא ברח ביער ואני תהיתי איפה אנחנו בזמן שריחפתי לי במהירות אחריו- אבל מהר מאוד כאילו נכנסתי לגוף שלו וראיתי הכל מהעיניים שלו- מה שהשכיח ממני לרגע את עצמי. זה הרגיש לי לא נוח, כמו להיות שני אנשים, אבל למזלי כבר די הייתי רגילה לזה בגלל הסוד שלי, אז זה היה סביל... 'מהר,' הוא חשב בבהלה והחזיר אותי לחלום. הוא ברח ממשהו- משהו גדול. רגע אחד הוא סיים לאכול ארוחת צהריים ויצא מנומנם בבטן מלאה לטייל ליד מערה שגילה כמה ימים קודם לכן אחרי הבית ספר, וברגע הבא שמע שאגה ומיד לאחר מכן הסתובב אחורה, ראה משהו גדול וירוק עם קרניים, לא היסס, לקח את הרגליים וברח ליער הקרוב. הוא קיווה שאמא שלו לא תכעס מהעובדה שיעדר כמה שעות- מצד שני, היא בטח כבר רגילה לזה שהוא מטייל וחוזר כמה שעות אחר כך, לפעמים אפילו רק בלילה. זה התחביב שלו, עליו לא סיפר לאף אחד: לטייל בכמה שיותר מקומות. הוא הבטיח לעצמו כשעוד היה קטן: מתישהו הוא יראה את כל העולם. 'אבל לפני העולם, ' כך אבא שלו תמיד אומר כשהוא מספר לו על החלום כי למשפחה אפשר להגיד הכל, 'צריך להכיר את הארץ שלך.' אז הוא טייל בישראל כמה שיותר בתקווה שאחר כך ירשו לו להתחיל לטוס למקומות זרים וגם נהנה תוך כדי. הפעם האחרונה שטס הייתה בגיל עשר, וכמובן הוא לא זכר מזה הרבה כי אז החלום שלו עוד לא התפתח. הפעם הראשונה שטס הייתה בגיל שנה, וזה היה יותר גרוע- הוא לא זכר דבר מזה. היום הוא כבר בן חמש עשרה. שאגה נוספת החזירה אותו להווה, בדיוק בזמן- הוא נתקל בענף וקרס כשהוא מתעלף כי נתקל בנוסף גם בראש בענף שהיה מעליו בזמן הנפילה. בגלל שראיתי הכל דרך העיניים שלו, הפעם הבאה ששנינו היינו ערים הייתה על מיטת שדה שהייתה רכה מאוד באופן מפתיע. קנטאור עמד מעליו והסתכל עליי בדאגה. כלומר מעליו. בגלל שקראתי ספרים אני אישית זיהיתי שיש לידי קנטאור והתפעלתי מאוד, אבל הוא לא קרא, אז הוא תהה מה זה היצור עם ארבע הרגליים והזנב שהצליף באוויר ולמה בכלל יש לו זנב. היצור הזכיר לו סוס שיושב עליו בן אדם- כמו אלה שאמא סיפרה לו עליהם פעם ביראת כבוד. הוא הסתכל ימינה ושמאלה מטושטש. זה נראה כמו מחנה רפואי באמצע היער- היו עוד מיטות כמו זאת שהוא היה עליה וריח תרופות באוויר ומהומה שמתאימה לבית חולים. 

הוא ניסה להתיישב, נאנק בבהלה כשכאב לו כל הגוף ומיהר לחזור לשכב בהתנשפות. "הרגע. נפצעת קשה." אמר הקנטאור מעליו. הנער שמשום מה חשב עכשיו על השם שלו וכך גיליתי שקוראים לו דין, בלע רוק. "איפה אני? הדבר האחרון שאני זוכר הוא שרצתי ממ..ממ.." היה קשה לו להגיד 'מפלצת'. אמא שלו אולי הרבתה לספר לו על קסם ועל יצורים קסומים ביראת כבוד כאילו שהם באמת קיימים, אבל זה לא אומר שהוא מאמין בלב שלם. הוא הסתכל בפחד תמוה על הקנטאור, שחייך אליו בהרגעה כאילו הבין מה הוא רצה לומר. הוא הזכיר לי מאוד את כירון מהמיתולוגייה היוונית, אבל דין לא ידע על קנטאורים כלום כי לא ממש הקשיב לאימו. "אתה במקום בטוח באינמאגיה. ליד מערת הגבישים." הקנטאור אמר כשראה שדין מבולבל. דין בהה בו בחוסר הבנה, מיליון שאלות התרוצצו במוחו. 'אינמאגיה?' מה זה אומר לעזעזל ואיפה הוא אמר שהם? למה הוא רואה את אחד מיצורי הקסם שאמא שלו סיפרה לו עליהם כשהיה קטן? ומערה... זאת המערה שהבחין בה והייתה מטרת הטיול המקורית שלו? אבל היה כל כך עייף ומלא כאבים מהנפילה שהעיניים שלו נעצמו שוב והשאלות שלו נאלצו לחכות.

כשהוא התעורר בפעם הבאה, הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב ואפילו התיישב- מה שהפתיע אותו, כי בדרך כלל לקח לו שבועות להבריא מנפילות כאלה, וגם אז עוד כאב לו קצת. "היי," נער נוסף הגיע בהתנשפות- היו לו בגדים לבנים והוא נראה כמו רופא צעיר. דין בהה בו בלב דופק מהתרגשות שלא ציפה לה- כנראה שמחה לראות עוד בן אדם כמותו ולא איזה יצור לא קיים. אולי חלם על הקנטאור? "שתה את זה. זה יבריא אותך לגמרי." המרפא הצעיר הבטיח לו. דין היסס. הוא לא הכיר את המרפא הצעיר, לא ידע מה המשקה, ולא הבין למה בכלל הוא מתנהג כמו רופא כשהוא נראה יותר קטן ממנו. אבל דין היה כל כך צמא, שהוא לקח את המשקה הזר בלית ברירה. להפתעתו היה לו טעם רגיל של מים, אבל בכל הגוף ברגע שהוא שתה התפשטה תחושה טובה- הוא הרגיש מלא כוח שוב. הוא הפסיק לשתות מושיט את המשקה למרפא, שחייך ולקח אותו. דין הסתכל עליו המום והשאלות פרצו מפיו לפני שהצליח לעצור את עצמו. "מי אתה? איפה אני? מי שזה לא היה לא אמר הרבה." אמר בלב דופק, אבל הפעם בפחד. הוא כבר התחיל להתגעגע הבייתה, וחשב שהלוואי שלעולם לא היה יוצא אחרי שסיים לאכול אלא לשם שינויי היה הולך למחשב כמו כל ילד אחרי הבית ספר. אבל ברגע שיצא, משהו כמו משך אותו לכאן והוא לא יכל לעצור..כנראה הפחד מהמפלצת. המרפא הצעיר מידי הסתכל עליו בתהייה. "מי זה היה, 'מי שזה לא היה?' " שאל בחשדנות. דין הסתכל ימינה ולשמחתו (בערך) ראה עוד יצורים כמו ההוא. הוא הצביע עליהם ביד רועדת. המרפא הצעיר עקב אחרי אצבעו וחייך. "אה, אתה בטח מתכוון לשאול. הוא מהקנטאורים המרפאים שלנו. קנטאור נחמד מאוד, האמת בין היותר נחמדים. נעים מאוד, אני אדם. הכוחות שלי הם ריפויי. מה שלך?" הוא שאל בדיוק כשהקנטאור (הנער קרא לו שאול?) חזר. הוא חייך אל אדם ושם יד על כתפו. דין התנשף ביראה ונרתע אחורה במיטה כמה שיכל בלי ליפול- להפתעתו הוא גילה כרית, מה שהחזיר אותו להיות עייף קצת. 'זה ממש מחנה מקצועי,' חשב לעצמו. הלוואי שבכל הטיולים שהוא עשה לעצמו היו מיטות כאלו. "הרגע, אדם. הוא הרגע הגיע לפה. הוא עוד לא יודע מי אנחנו," אמר וכאן לצערי התעוררתי ואז נאלצתי להתחיל להתארגן למסע. נעמה נקשה באצבעותיה כדי להחזיר אותי למציאות. "היי, אוכל. יש כאן פירות, תבחרי משהו יאא אלרגנית אורגנית" אמרה וצחקתי בזמן שהתקרבתי לדוכן הזר. "היי, תשתקי." אמרתי בחיוך והיא חייכה ועידו צחק. משום מה הרגשתי צמרמורת כשהוא צחק. 'להיזהר ממנו,' שמעתי שוב את פלוריאן בראשי. קפאתי עם התות בידי.