יומני היקר..
מרגע שאדם חש על לשונו את טעם הבגידה,
הוא שומר אותו בתור טראומה.
הוא מפסיק לסמוך על אנשים, בונה סביבו חומות הגנה, חושד בכולם.
הטעם המר הזה לא עוזב, הוא כמו כוויה בלשון, שלא נרפית. פתאום כולם בוגדים בעיניך, כולם לובשים כוונות רעות ורוצים ברעתך, לנטוש אותך.
זה מדהים, האדם היחיד שלא ינטוש אותך זה אותך עצמך יומני היקר, וגם לו, אצה מטיף מוסר על שהרשת לידיים לא טובות לגעת בו.
מסתורין של ממש.