יומני היקר..
אני כמעט השלמתי עם זה.
כמעט השלמתי, ביני לבין עצמי, שלא, הוא לא יחזור. ובכל יום שההשלמה התקדמה, העיניים שלי נעשו כבויות יותר, חשוכות יותר.
העמודים ביומן התמלאו, והמילים נעלמו, לכן כל הדפים במחברת, הישנה והמתפרקת, התמלאו בציורים. של השפתיים שלך, של העיניים המלוכסנות שלך, של ה-H היפה שבשם שלך. לאט לאט הפסקתי לצייר אותך. התחלתי לצייר צלקות. בהתחלה על הלב שקשקשתי לי בדף, ואז על עצמי, בעיקר בחזה, איפה שפעם היה הלב שלי.
השפתיים נעשו פצועות יותר, הנשימות השקיטו עם הזמן, כל כך שקט, שמדי פעם חברים היו מתקרבים אליי הרבה, רק לבדוק אם הנשימות הסדוקות שלי עדיין מתפקדות.
אני זוכרת את היום ההוא, כשהחבר הכי טןב שלי פשוט דפק לי בדלת, כי לא יצאתי מהבית זה כמה ימים. הוא לקח את היד שלי, הניח בצד שמאל של החזה החשוף שלו. "מרגישה את זה?" הוא שאל, הנהנתי. "ככה פועם לב שבור, אהובה." עניתי לו, שזה לא נשמע שונה או יוצא דופן. "גם לב שבור יכול לפעום שוב," התחיל "הפעימות שלו יותר כואבות."