יומני היקר..
אני מתגעגעת אליך... למה שפעם גרמת לי להרגיש.
כי פעם הרגשתי בסדר.
ועכשיו, אפילו דפיך הדקיקים אינם מסוגלים לספק לי את השפיות המינימלית.
עוברת עליי תקופה טובה... זה טוב, לא? אני אמורה להיות מאושרת...
יש לי חברים מדהימים, ומשפחה טובה, וחברה יחסית שפויה, בערך.
הייתה לי גם בת זוג... ושלושה אנשים מדהימים מתחילים איתי.
אז למה, גם אחרי הכל... אני מרגישה כל כך רע?
זה לא אמור לספק לי אושר?
כי... זה לא, זה נעשה מסובך.
יש עליי לחץ, כי כל אחד מהאנשים המקסימים איתם אני בקשר, צורך יחס ואהבה, ואהבה יש לי לכולם... אך את היחס אלעהם הם זקוקים קשה לי תמיד לתת.
אני משתגעת, אני מאבדת את שפיותי... ואני יודעת את זה נהדר.
אבל אני עושה כל כך רע, לכולם.
כי אף אחד לא מצליח להפיק ממני מאה אחוז.
איך תמיד אני רוצה עוד אנשים בחיי, עוד נשמות טובות סביבי... אם עכשיו, כשיש סביבי אנשים טובים, וכל כך הרבה, אני פשוט מזניחה את כולם?
אין לי אפילו פנאי לכתוב בך, יומן יקר, אני קורסת תחת הלחץ... אבל אסור לי, כי אני הבסיס להמון שלא מגיע להם להרגיש שום רע.
את הזמן עם חבריי המדהימים אני מתקשה לתכנן שווה בשווה, את המשפחה שלי אני מסוגלת לאכזב, והחברה... היא יציבה, כי אין להם מושג שזה השקט שלפני הסערה... זה תמיד אותו שקט.
אותה שתיקה רועמת.
הייתה לי בת זוג מדהימה, שאהבתי, אבל הדברים הסתבכו... ואני מאשימה בכך את עצמי, ואלו שמתחילים איתי... אם אהיה עם אחד, אפגע באחרים, ואני לא רוצה לפגוע בהם... זה פשוט לא הוגן.
יומני היקר.. אני מתגעגעת אליך, לנחת שגרמת לי להרגיש... אני מצטערת שהזנחתי אותך כל כך.