יומני היקר..
הוצאתי מחברת אפורה וישנה, דפיה חלקים וחסרי עניין.
מושלם בשבילי, הם כמעט כמוני.
הבטתי בשמיים, כהים ובולעניים, וסקרתי אותם בדקדקניות.
זה לא יפהפה, יומן יקר? הם מושלמים כל כך, זרועים בכוכבים נוצצים.
החלתי להעתיק אותם אט אט למחברת, אחד אחד, אך מעולם לא ציירתי את כל כוכביי, אף שמשימה זו מושכת בעיניי זה שנים.
הכוכבים היפים האלה, הם רבים כל כך!
כמו גחליליות שמימיות שהתעופפו גבוה כל כך, כאם השמיים הם אינם הגבול, ונלכדו בשמיכת הלילה הטובענית.
מה הם הכוכבים, יומני?
הם אינן גחליליות חסרות ישע, ולא רסיסי יהלום שהתעופפו אל הרקיע בלית ברירה, הם אינם דמויות אליליות או אנשים שפעם אהבנו, ולא האהבה הצעירה שנהגנו להרגיש.
הם רק כדורי גז ענקיים שרחוקים כל כך.
אך המשמעות שלהם... היא עצומה.
האין אנו, כולנו, כוכבים, במובן מסויים?
יפים מרחוק, עכורים מקרוב, נראים קרובים אך רחוקים מרחק שנות אור מכל מי שיש לנו משמעות עבורו?
כנראה שאלה כמה מהסיבות שמעולם לא הצלחתי לסיים ציור כוכבים שלם.
ההרהורים תמיד מטביעים אותי באמצע.
אני יודעת שאקום מחר בבוקר, ושמיכת הליל תוסר מעיניי; אשוב לצפות במציאות העגומה מקרוב, כמו בכל יום.
יש לי כמעט ואינספור ציורים של הלילה.
אף אחד לעולם לא יראה אותם, גם לא האנגיול, כי ציור עבורי הוא תמונת המציאות, ובוא רק נאמר, יומני היקר, שאת המציאות שלי... אני מעדיפה לשמור לעצמי.
סגרתי את המחברת הישנה וכך גם את עיניי, משחררת את כאבי החוצה.
הלילה הוא הזמן היחיד שמותר לי להתפרק בו... לכן, אט אט, יחד עם יבבות בכיי הצייצני, נפלתי לשינה קלה ולא מייעלת.
אני רוצה להגיע אל הכוכבים... נשמה טועה שלא צלחה על הארץ.
אני רק רוצה לישון, ולא לקום לעולם.
יומני היקר, אני רוצה לישון.
רק... לישון.