יומני היקר...
אפילו את הלהב לא הצלחתי לשאת.
אני פשוט לא מסוגלת... למה אני כה חלשה?
למה עוד אכפת לאנשים ממני?
מאיה... למה היא עדיין כואבת אותי? הרי אני מקרה אבוד בכל אופן, זה היה עניין של זמן עד שאפנה לפתרון הכי נמוך.
ונעמי... למה היא עדיין רוצה בטובתי? הרי היא תוכל להשלים עם גורלי... היא חזקה כל כך, כל כך.
ועדן... למה היא עדיין דואגת לי? לא היה ברור שאני עוד אשבר? חלשים יישברו...
ומייקל, למה הוא עדיין מתקשר אליי ערב ערב ודואג לאושרי? נדמה כי לעולם לא ישלים עם העובדה שלי אין אנדי שמחכה לי, ואנדי אותו דבר.
וגלי, למה היא עדיין מנסה להדביק אותי באושרה? הוא לעולם לא ידבוק בי.
וכל יתר האנשים שאני אוהבת....

(ה.כ. ויודעת שקוראים, סאם.)

הם לעולם לא יבינו.
אני לא מסוגלת להכיל בי כלום, אני ריקה... היא רוקנה אותי.

דברי הכותבת:
היי, הפעם זה מופנה אליכם ישירות, ולא אל היומן היקר שלי.
אתם מדהימים.
יותר ממדהימים...
יש פה כמה מכם שזכיתי להכיר אישית, זה מדהים בעיניי, ואני מאוד אוהבת אתכם, גם אם לא דיברנו בפרטי.
החיים שלי מתהפכים עליי, מעלה ומטה, ובעיקר מטה, וזה קשה...
לפעמים המילים שלי פשוט לא מתגלגלות אל הדף שלי.
אבל בכל אופן... בלי הרבה בלאגן, רק רציתי להגיד תודה, הכי בכנות.
תודה לחמישים וחמש האנשים שמחזיקים לי את הראש מעל למים, גם כשאני מתחילה לטבוע.
תודה.
אני אוהבת אתכם.