יומני היקר...
"יהיה בסדר..." כתבתי ושלחתי לו.
"אני באמת רוצה להגיד את זה, אבל אני לא יכול... זה באמת לא בטוח." קיבלתי בתגובה.
כל הבוקר היינו קרים זה לזה, זה היה כל כך לא טיפוסי אלינו, כמו אח גדול ואחות קטנה, ולראשונה זה זמן רב הוא היה קר כקרח וחסר כל תקווה ואמפתיה, עיניו הירוקות כהות יותר, ושפתיו בעלות העגיל מדממות מעט.
הוא האדם הכי חזק והאופטימיסט הכי גדול שהכרתי, וכשהוא נשבר, אני מתרסקת.
למה, אח גדול, למה אתה מפיל אותי?