יומני היקר..
אני לא רוצה לפחד.
אני לא רוצה לבכות.
אני לא רוצה כאב.
אני לא רוצה בזה עוד.
אני רוצה להביט בשמיים בגאווה, להסתכל בגאווה על הדגל הצבעוני שיתנוסס.
אני לא יצור, אני בן אדם.
מתי הם כבר יבינו?
העיפרון ריקד לו בשמחה על הדף, משרבט את העופרת על דפיך הדקיקים.
רק מזכיר לי שיש חלשים וחזקים.
הדף שונה, הוכתם, וזה ישאיר סימן.
גם אם אנסה למחוק.
כמו בחיים.
כי כשאני מייללת שכואב לי יש מישהו שצוחק על עולבי,
ומפיק מעין שעשוע מעוות מאבלותי.
הוא הרי לא באמת מכיר אותי.
אז כשארצה לבכות,
ליילל,
להביע פחד,
מוטב שאזכור- יש מישהו שיפיק מכך אור.