יומני היקר..
תודה שסוף סוף מצאתי את היחיד שיכול לראות אותי כמו שאני רואה.
מכוערת, ושמנה, ומפגרת, ורדודה, ועלובה, ופטתית, וחסרת תועלת, חסרת משמעות, וטיפשה, ומטומטמת...
כמה עצוב זה שהיחיד שיכול להבין אותי הוא אותו אחד ששונא אותי הכי בעולם.
תפסיק, בבקשה תעצור.
כואב לי, אני עייפה מלהילחם בך, עד מתי אתה מתכוון לייאש אותי?
והגרוע מכל הוא, שהקול שפוגע ומסתובב בראשי, הוא הקול שלי עצמי.
מה עשית לי?
למה?
אתה הרסת אותי...
אני מקווה שאתה מאושר, כי הצלחת.
הצלחת לפורר אותי, שברת את נפשי מבפנים.
אני לא יודעת מה עשיתי, אני לא בטוחה איזו טעות ספציפית גורמת חי לשלם את המחיר כעת, אבל מה שלא יהיה.. אני כנראה אדם רע מאוד, כי גם טעות איומה כמו שכנראה עשיתי אני לא זוכרת.
אתה הרסת אותי, אני מרוסקת מבפנים.
כשהייתי קטנה, סיפרו לי סיפורים על מלאכים טהורים ששומרים עליי.
יש לי מלאך שומר?
אני מרגישה שהוא טעה.
כי בינתיים אני התפוררתי, נשברתי.
והציפייה הכוזבת הרגה אותי מבפנים.
ואתה, מלאך,
שברת אותי.
אני רק מקווה שאתה עדיין מצליח לראות בי מה שאני רואה בעצמי-
נשמה כושלת.