יומני היקר..
מה היה לי לעשות אז?
רק בכיתי.
בכי צורם וחסר נשמה, בכי אבוד וחסר הכוונה,
וכל דמעה שזולגת מצלקת מבפנים,
והכל דקה שעוברת מתווספים עוד כאבים.
ואז בכיתי.
שוב.
מתפללת אל השמיים, אל דמות שאני לא מאמינה כי קיימת, ומבקשת רחמים.