קודם כל ולפני הכל, אני רוצה רק להדגיש בצורה הכי ברורה שאפשר שלהכניס רגש בצורה טובה לסיפור זו עבודה לא פשוטה שדורשת הרבה התנסות וניסיון ולמידה. גם אחרי שתסיימו לקרוא את החלק הזה, אני לא יכולה להבטיח שתדעו בוודאות איך להוסיף רגש לסיפור בצורה טובה, כי בסופו של דבר הרגש שאתם מכניסים לתוך הסיפור תלוי רק בכם ובדרך שבה אתם משתמשים בו. בחלק הזה אדבר על שיטות שיעזרו לכם להוסיף את הרגש לסיפור ולגרום לו לקורא באמת להיקשר אליו בצורה הכי טובה שאפשר, אבל אלה יהיו רק שיטות, והדרך שבה אתם משתמשים בהן היא מה שמביא לתוצאה הסופית הרצויה.

אז לפני שבכלל אתחיל לפרק את הנושא הזה לגורמים, בואו רגע נבין מה הוא הרגש שבכתיבה ואיך הוא משפיע עליה. הרגש שבכתיבה הוא כל דבר שיגרום לקורא שלכם לחוש כל משהו – כעס, עצב, שמחה, התרגשות, פחד, רחמים, אקסטזה, דיכאון. בכתיבה שחסר בה הרגש או שהרגש לא מועבר לקורא בצורה טובה מספיק, הקורא ימצא את עצמו אפאטי כלפי הכתיבה ומשועמם ממה שקורה בה. זה לא משהו שאתם רוצים לגרום לקורא שלכם לחוות.

הרגש שבתוך הכתיבה הוא מה שגורם לקריאה להפוך למהנה יותר ומעניינת יותר. הקורא יוכל להישאב לסיפור שלכם ולהרגיש את מה שהדמויות מרגישות על בשרן בצורה הכי ריאליסטית שיש ובכך לחוש כאילו הם עצמם נמצאים בתוך הסיפור. זו בעצם המטרה של הרגש שצריך להיות במה שאתם כותבים.

חשוב לי להעיר: יש קוראים שהם "רגשנים" יותר ויש כאלה שפחות. אני, למשל, לא ממש ממהרת להתרגש מדברים. יש דברים שיגרמו לאנשים להזיל דמעה בעוד לי לא יהיה ממש אכפת (אני לא סוציופתית, אני סתם ממש אפאטית). לעומת זאת, יש אנשים שיכולים להתרגש מהמון דברים, גם מהקלים שבקלים. זה מאוד תלוי בקורא עצמו, ככה שיכול להיות מצב שתכתבו משהו שיגרום לקורא אחד לא לחוש כלום ולקורא אחר להתייפח. חשוב מאוד לזכור שלפעמים העברת הרגש לא תלויה רק בכם, אלא גם בקהל שלכם. לפעמים הקהל שלכם ממש רגיש והוא יחוש הרבה כלפי מה שכתבתם כשבפועל היא לא ממש מספיקה מבחינת רגש, ולפעמים הקהל שלכם לא יחוש יותר מדי כלפי סצינה ממש עצובה או סצינה ממש שמחה כי הוא אדם שקשה לרגש אותו.

בגלל הדברים האלה כדאי לדעת מה הן הנקודות שיש להתמקד בהן בשביל להוסיף מספיק רגש לכתיבה שלכם כדי שהיא תוכל לעבוד על כמה שיותר מהקוראים. בסופו של דבר, ככל שתתקדמו יותר בכתיבה שלכם, ככה אתם בעצמכם תדעו אם מה שכתבתם פעם מספיק מבחינה רגשית.

אז נתחיל מזה: בשביל שקורא יחוש משהו כלפי מה שכתבתם, בין אם זו סצינה או דמות, הוא צריך לחוש כלפיה חיבור. חיבור לא חייב להיות משהו שמשותף בין הקורא לסיפור שלכם. חיבור יכול להתרחש אצל הקורא גם כלפי נושא שהוא מעולם לא חווה אותו או הכיר אותו לפני כן, אם הכתיבה נעשית כמו שצריך.

למשל, כנראה שאף אחד מאיתנו לא יודע איך זה להיות שבוי מלחמה אצל האויב (ואני מאוד מקווה שבאמת אין כאן כאלה), אבל כל אחד מאיתנו כן יכול לדעת מה הם הרגשות המעורבים בסיטואציה. הפחד שבלהיות חסר אונים במקום שבו אנשים שלא אכפת להם ממך הם אלה שמקבלים החלטות, הפחד שבלהיות במקום לא מוכר שהתנאים בו נוראיים, הרעב, האומללות, הבדידות, הרצון הזה של להיאחז בתקווה הקטנה שמישהו יבוא להציל אותך כדי שתחזור הביתה בשלום. מבינים את הכוונה?

אז עכשיו, בואו נתחיל לפרק את זה לגורמים. במה צריך להתמקד ועל מה צריך לחשוב בשביל להצליח להביא רגש לכתיבה?

ברגש אי אפשר להשתמש בכתיבה סטטית – מה היא כתיבה סטטית? כתיבה סטטית היא בעצם כל סוג של כתיבה שמסבירה מה קורה על פני השטח מבלי להסביר לנו מה קורה מתחת לפני השטח. במילים אחרות אפשר לקרוא לזה "להראות Vs לספר" (Showing Vs Telling) – שעל זה אני אדבר בהרחבה יותר בהמשך כי אני חושבת שכדאי לדבר על זה בהרחבה. כתיבה סטטית היא ה"להראות". זה בעצם כמו לצפות בסרט או סדרה – אנחנו רואים מה קורה, אבל אין לנו מושג מה הדמויות מרגישות. ואם אנחנו כן יודעים מה הן מרגישות, זה לא באמת אומר לנו משהו. בצורה הזאת, הדמויות יראו ויתנהגו כמו רובוטים, ללא רגש אמיתי. בצורה הכי פשוטה שאפשר לחשוב עליה, כתיבה סטטית היא לכתוב "אני עצובה" במקום לכתוב "אני רוצה לקבור את עצמי. אני רוצה להסתגר בתוך החדר שלי ולהיעלם מהעולם. הדמעות מתחילות להציף את עיניי ואני כבר לא מסוגלת לראות. אני מתקשה לנשום. האוויר לא מוכן למלא את ריאותיי. אני נחנקת. אני לא יכולה להתמודד עם זה." – בכתיבה סטטית, מוסבר מה קורה בלי יותר מדי עניין. בכתיבה שאינה סטטית, מוסברים כל מיני דברים שגורמים לנו להבין מה קורה – איך הדמות מרגישה, מה קורה לה בגוף, מה היא חושבת תוך כדי שזה קורה. אפשר גם להוסיף זיכרונות שקשורים למה שהיא מרגישה או תקשורת בין כמה דמויות שיכולה להציג את מה שהדמות חווה באותו רגע. כשאתם רוצים לכתוב ביותר רגש, תנסו לחשוב כמו הדמות. מה אתם הייתם מרגישים במקומה? מה אתם הייתם חושבים? מה יגרום לקורא להבין איך הדמות שלכם מרגישה?

תתמקדו במחשבות ובתחושות – אז זה בהרחבה מה שכתבתי לפני כמה שורות – כשאתם רוצים להוסיף רגש לכתיבה שלכם, תתמקדו במה שהדמויות מרגישות. מה הן חושבות, מה קורה להן בגוף, מה הן מרגישות? לא מספיק לכתוב "אני מפחדת. הידיים שלי רועדות. אני קופאת." – תתארו איך זה קורה. תנסו להשתמש במטאפורות או דימויים. למשל, במקום לכתוב "קפאתי על מקומי" אפשר לכתוב "הגוף שלי ננעץ באדמה כאילו היה פסל מאבן" (או משהו כזה). תחשבו מה יגרום לקורא שלכם להיכנס לראש של הדמות. מה הוא צריך לדעת בשביל להרגיש כמוה? כמובן (ובזה אני אתמקד בנקודה הבאה), אל תדברו על הכל, רק על מה שהקורא צריך לדעת.

תתמקדו בעיקר, לא בטפל – הרבה פעמים הרגש לא מצליח לעבור כראוי בכתיבה כי הכותב מחליט להתמקד בדברים שלא קשורים לסצינה, או קשורים בעקיפין או קשורים אבל עלולים לקטוע את רצף הקריאה כשהם פתאום פונים לנקודה אחרת. כשאתם כותבים מה קורה, תתמקדו במה שחשוב. אל תתחילו לעבור לנושאים אחרים שהקורא אולי יכול לתהות לגביהם (וזה משהו שקורה לי מלא, אני כל הזמן מוצאת את עצמי מסבירה דברים כדי שלא יהיה לקורא ספק לגבי דברים אחרים, וככה כל התחביר וכל הזרימה של הכתיבה מתבלגנת). אם הדמות חושבת על כמה דברים במקביל, תבדקו מה יותר חשוב. למשל, אם הדמות עצמה מבולבלת וחושבת על מלא דברים, תוכלו להתמקד בכל אחד מהם במילה וחצי ועם הרבה קטיעות, וככה בעצם ליצור אשליה של הבלגן שעובר על הדמות גם כן. שימו לב שמה שהדמות מתמקדת בו, זה מה שגורם לקורא להבין מי היא. אם היא מתמקדת בדברים טפלים ולא במה שחשוב, היא יכולה להיראות כאילו פחות אכפת לה מהדברים היותר חשובים שקורים באותו רגע, מה שייצור רושם שונה לחלוטין מכפי שהוא אמור להיות.
למשל, אחת הדמויות שיש לי היא די חרדתית וחוששת הרבה, וזה מתבטא בכך שכמעט עם כל מחשבה שלה היא מתחילה לסטות למקומות אחרים שעלולים להפחיד אותה. זה יוצר רושם לגבי דרך המחשבה שלה ולגבי מה שעובר עליה, גם אם חלק מהדברים שהיא מדברת עליהם עלולים להיות לא קשורים לסיטואציה. מנגד, יש לי דמות שלא מרבה להתחבר לרגש שלה. במקרה שלה, כשקורים דברים שיכולים להיות מרגשים יותר, היא נוטה לא לייחס להם כל כך הרבה חשיבות כמו השאר, ואפילו תוהה מה הסיפור עם כל זה ומעירה שזה לא חשוב. שימו לב איך אתם משחקים עם העיקר והטפל כשאתם מדברים על הרגש שבסיפור, כי זה יכול להשפיע הרבה מאוד.

אל תמהרו – עוד סיבה שרגש עלול לעבור בצורה לא טובה היא כאשר הכותב ממהר להסביר את עצמו. זה קורה בקשר להרבה דברים, אבל זה חלק נרחב מאוד גם לגבי כתיבה של רגש. כשאתם כותבים סצינה, כל סצינה, ובעיקר אחת שצריכה להיות עם הרבה רגש, אל תמהרו לכתוב אותה או לסיים אותה. תתמקדו במילים שלכם, תחשבו מה כדאי לכם לכתוב ומה עדיף שלא, ומה מתאים לכתוב ומה לא. תמיד כדאי לקחת רגע ולחשוב טוב על מה שכותבים כדי לוודא שהוא באמת מועבר בצורה הכי טובה שאפשר.
בנוסף לזה, מבחינה כללית יותר, גם אם יש הרבה רגש במה שכתבתם, אם אתם ממהרים להגיע לעיקר של הסיפור ולא נותנים לקוראים אפשרויות להתחבר יותר לדמויות – להכיר אותן ולחבב אותן – זה יהיה להם הרבה יותר קשה להתחבר למה שכתבתם. תנו לקוראים להכיר את הדמויות שלכם ולהבין מי הם באמת, גם אם זה עלול לקחת קצת יותר זמן.

הרבה רגש בדברים מרגשים, מעט רגש בדברים לא מרגשים – לפעמים, וזה בעיקר אצל כותבים מתחילים, יש נטייה להפוך דברים פשוטים מאוד לגדולים במיוחד, או לדברים גדולים במיוחד לדברים פשוטים לגמרי. בשביל לפתור את זה צריך בעיקר לדעת איך בני האדם פועלים ואיך הם חושבים ואיך הם יכולים להגיב בכל מיני סיטואציות שונות. יצא לי לדבר על זה גם בחלק שכתבתי בו על עלילה הגיונית. אותו הדבר קשור גם להוספת הרגש – אם אתם מכניסים הרבה רגש לנושאים מאוד מינוריים שעלולים להיות לא חשובים לסיפור, זה יקשה על הקורא שלכם להתחבר למה שקורה כי זה ירגיש מוגזם מדי או לא ריאלי. קוראים יתחברו לדברים שירגישו להם מוכרים, וכאשר הדמויות מגיבות בקיצוניות (בין אם היא מאוד אקטיבית או מאוד פסיבית), זה מרחיק את הקורא מלהתחבר אליהן כי דרך המחשבה שלהן לא נראית הגיונית. למשל, הרגש שיועבר בסצינת אונס הוא לא אותו רגש שיועבר בסצינה שבה דמות עושה מבחן – בשני המקרים יש הרבה רגש, אבל אלה רגשות שונים לגמרי ובמינון שונה לגמרי, ואי אפשר כמעט להשוות בניהם. לכן, בשתי סצינות, כשכל אחת מדברת על נושא אחר, הכתיבה של הרגש תהיה שונה לחלוטין ומותאמת למה שיופיע בה. נסו להתמקד גם בריאליות של מה שקורה בסיפור. ככל שזה יותר ריאלי כלפי הקורא (הכוונה לריאלי מבחינה נפשית, לא מבחינת הנושא של העלילה), ככה יהיה לו קל יותר להתחבר לזה.

אל תחשבו יותר מדי – הטיפ הזה קשור לכל דבר שבכתיבה. אל תחשבו על זה יותר מדי! פשוט תכתבו. אל תתחילו לנסח לעומק כל משפט שלכם, ואל תחשבו מה יגרום לקורא להרגיש הכי הרבה ואל תחשבו כמה משפטים במדויק צריכים להיות באותו חלק כדי שלא יהיה יותר מדי וכדי שלא יהיה מעט מדי. אם תעשו את זה, תמצאו את עצמכם כותבים פסקה בשעה. תכתבו את מה שיש לכם בראש, תתמקדו בדמיון שלכם וברגשות שאתם מוציאים מהדמות. זה לא משנה אם זה יוצא לא טוב בהתחלה, כי בהתחלה זה כמעט אף פעם לא יוצא טוב. בשביל זה יש עריכה. אני אוהבת להיזכר בציטוט שאומר "את הטיוטה הראשונה אתה כותב לעצמך" – זאת אומרת, כשאתם כותבים את החלקים של הסיפור שלכם בפעם הראשונה, תתמקדו במה שאתם רוצים לספר, ולא בצורה שבה זה נראה.

תתחברו לעצמכם – זה בעצם הסיכום של הכל. בשביל לכתוב רגש כמו שצריך, אתם צריכים להצליח להתחבר לרגש של עצמכם. כן, זה יכול להיות קשה, אבל ככל שעושים את זה יותר ככה זה הופך להיות יותר קל. אם אתם כותבים על משהו שחשוב לכם, או על משהו שמעניין או מרגש אתכם, זה יהיה לכם יותר קל להתחבר למה שאתם כותבים, וככה גם יהיה לכם יותר קל לגרום לאחרים להתחבר. כשאתם כותבים על הרגשות של הדמויות שלכם ועל הרגש שבסצינה, תתחברו לעצמכם ותוציאו את מה שאתם מרגישים או את מה שהייתם מרגישים אם הייתם בתוך הסצינה בעצמכם. זו השיטה מספר אחת שלי, בעצם, לדמיין את עצמי בתור הדמויות ופשוט לתת לזה לזרום אל הדף.

טוב, אז אני חושבת שאלה כל הטיפים שיש לי בקשר להוספת רגש לסיפור, מקווה שעזרתי (: ולשאלת היום: עד כמה אתם טובים בהוספת רגש? אתם חושבים שיש משהו שאתם מתקשים בו? ואם כן, אתם יודעים מה הסיבה? מה הטיפ הכי טוב שלכם לגבי הוספת רגש לסיפור? מוזמנים לכתוב בתגובות~

אז עד הפעם הבאה ^-^