החלק הזה יצא לי 2,687 מילים! היה מתיש, אז אני מקווה שהיה שווה את זה! (:

--- --- ---

תיאורים הם הדבר ה כ י ח ש ו ב שיש בסיפור. בלעדיו, כתבתם תסריט, ואחד קלוש, כי גם בתסריט יש תיאורים. ההבדל בין סיפור עצמאי לבין תסריט זה שסיפור יכול לעבוד מבלי עיבוד למסך. הטעות הכי גדולה שכותבים מתחילים עושים זה לא לכתוב מספיק תיאורים ולהאמין שבגלל שהכל נמצא אצלם מסודר בראש, ככה יהיה גם עם הקוראים. בפועל, ברגע שהכותב לא מתאר או מתאר בקושי, הקורא נשאר מבולבל ומסיק דברים לא נכונים ממה שקורה בעלילה.

אני עדיין מתקשה עם תיאורים. לפעמים זה ממש קל לי וזורם לי על הלשון, ולפעמים אני מוצאת את עצמי בוהה מול המסך, ממלמלת וריאציות שונות ומשונות ומנסה למצוא את המילים שאני לא מצליחה למצוא, ואז יוצאת מתוסכלת. אני בטוחה שחלק מכם מכירים את התחושה הזאת.

אז, להלן אציג לפניכם כמה טיפים בנוגע לתיאורים שבתקווה יוכלו לעזור לכם יותר (:

תקראו: הדבר שהכי עוזר לי לשפר את התיאורים שלי זה לקרוא ספרים. בגלל שספרים (אמיתיים, שיצאו לאור, לא כאלה באינטרנט, כן?) עברו עריכה על ידי איש מקצוע ונבחרו בקפידה כדי להתפרסם. ברוב המקרים (כי יש גם יוצאים מין הכלל) התיאורים שם יהיו טובים, בין אם זה תיאורי רגשות או תיאורי מראה. ככל שאתם קוראים יותר ככה אתם לומדים יותר מה אפשר ומה אי אפשר לעשות בכתיבה, איך אפשר לתאר דברים בצורה מובנת ואיך להשתמש במילים בשביל להסביר את מה שאתם רואים בראש שלכם. עברתי על זה בחלק הראשון של הספר הזה ואעבור על זה גם כאן, כי בעיניי זה טיפ מצוין. אפשר להשתפר מלימוד עצמי, ואפשר ללמוד גם מאחרים ומהעבודות שלהם, לדעת איך קוראים לדבר המסוים הזה או איך לתאר תנועה מסוימת. אם אתם כותבים פנטזיה לנוער, נסו לקרוא ספרים פנטזיה לנוער, אם אתם כותבים אירוטי, תקראו ספרים אירוטיים (אלא אם כן אתם פחות מבני שמונה-עשרה ואז... די אסור למכור לכם את זה), אם אתם כותבים ספרים למבוגרים, תקראו ספרים למבוגרים, משלב השפה משתנה בין קהל יעד לאחר, ולדעת למי אתם פונים זה דבר חשוב מאוד כשכותבים סיפור.

אל תחזרו על אותן מילים: במקרה ויש שיח בין שתי דמויות, תשתדלו שלא לחזור כל הזמן על המילה "אמר/ה". חזרה על אותן מילים ואותם תיאורים או אותו סגנון תיאורים יגרום לכתיבה להישמע יבשה וחוזרת על עצמה, ועל כן פחות מעניינת. נסו להשתמש במילים נרדפות, או במילים שיכולות להחליף מילים אחרות. למשל, אפשר לכתוב במקום "אמר" את המילים "התלונן", "גער", "זעף", "גיחך", "סילף", "טרטר", "הציק", "מלמל", "צעק", "נחר", "הצהיר", "ביקש", "תבע", "יבב", "ציין", "העיר", "פסק" וכדומה. בנוסף, אפשר לוותר על מילות ה"אמר" אחרי המשפט שהדמות אומרת ולהוסיף פועל כלשהו שהיא עשתה תוך כדי, למשל, "טפח על שכמו", "החזיק אצבעות", "נקף אצבע", "לקח נשימה עמוקה", "השפיל מבט", "צמצם את עיניו" וכדומה. לפעמים, אפשר אפילו לוותר על לכתוב תיאור מסוים לאחר משפט של הדמות, אבל זה במידה ואין צורך בכך, אם הדמות לא עושה משהו מיוחדת או נשמעת שונה, ואם השיחה מתנהלת בין שני צדדים בלבד. מומלץ לא להוסיף תיאור אחרי משפט של הדמות רק כאשר אין בתיאור צורך, ולא בגלל שאתם לא מעוניינים בכך. תיאור זה דבר חשוב, אסור לזלזל בו.

כאשר אתם מתארים דברים נוספים, כמו מחשבות או מראה חיצוני או פעולה כלשהי, השתדלו שלא לחזור על אותה מילה יותר מדי, או על אותה מילת הוספה יותר מדי. השתדלו שלא להשתמש בהרבה "ו-" והרבה "כש-" או "ש-", תוכלו לשנות אותם ל-"בנוסף ל", "יחד", "כאשר", "תוך כדי", "במקביל ל-" וכדומה. בשביל להימנע משימוש מוגזם במילות הוספה, נסו לחלק את משפטים ארוכים ולהפוך אותם לכמה משפטים קצרים יותר, זה יעזור לכם יותר בניסוח. נסו להשתמש במילים נרדפות או בסגנונות תיאור שונים כדי לגוון את ההסברים שלכם. למשל, אתם יכולים להתמקד בדבר מה מסוים ולתאר את ההמשך ביחס אליו, ואז להתמקד בדבר אחר ולתאר אחרת. שני תיאורים בסגנונות שונים יכולים להיות: "היא לבשה שמלה לבנה וחלקה שהגיעה עד לברכיה", "עד לברכיה הגיעו שולי שמלתה הבהירה", "גופה התהדר בלבוש עדין - שמלה לבנה חסרת כתפיות שנמשכה עד מעל ברכיה", וכדומה. תזכרו שלא חייבים לתאר שוב ושוב את אותו הדבר, ולפעמים, אפשר להזכיר רק חלק אחד מסוים. למשל, אם הדמות שלי היא אביר שלובש שריון ויש לו חרב בנדן, אפשר לתאר כיצד הוא לבוש בהתחלה, ואז בשביל אזכורים נוספים להעיר שהוא סידר את מגני הפלדה שלו, שהוא שיחק עם ניצב החרב שלו או שנראה שהיה לו חם עם השכבות הכבדות.

במידה ואתם לא בטוחים בתיאור שכתבתם, אתם תמיד יכולים לחזור עליו, אפילו יום למחרת, כדי לראות אותו בעין אחרת אחרי הפסקה.

אל תחשבו יותר מדי: אחד הדברים שהורסים תיאורים הוא הניסיון ליצור אותם בצורה מושלמת, ועל כן לחשוב עליהם יותר מדי. ככל שאתם עוברים על המשפט הכתוב יותר, כך הוא נשמע לכם גרוע/ברור יותר (תלוי במשפט), ואפילו גורם לכם לשכוח כל דבר שידעתם על השפה העברית ועל איך לתאר בכלל. תכתבו את מה שנראה לכם בראש, וגם אם הוא לא נשמע לכם טוב מספיק, תמיד תוכלו לחזור אליו אחר כך ולתקן אותו.

שימו לב שאתם לא מגזימים בתיאורים: עוד משהו שיכול לקלקל את התיאורים זה להכניס יותר מדי מהם עד שהקורא שוכח לגמרי מה קורה בסצינה. הרבה כותבים שרוצים להראות עד כמה הם טובים בתיאורים נוהגים לעשות את זה, ואז יוצא מצב שבפרק שלם לא קרה כמעט כלום כי חצי ממנו כלל תיאור שבקלות היה יכול להימחק. העובדה שסיפור מתואר יותר לא אומר שהוא כתוב טוב יותר, שימו לב לזה! סיפור יכול להיות מתואר בצורה תמציתית ומספקת, בלי יותר מדי מילים, ולהיחשב טוב יותר מסיפור שמשקיע חצי ממהלך הקריאה שלו להסברים.

לי יש בעיה שאני נוהגת להסביר יותר מדי כדי לא להשאיר מקום לספק, ולרוב זה רק מקשה עליי ועל הכתיבה שלי. הטריק הוא לדעת שלפעמים לא חייבים לתאר הכל, ושזה בסדר להשאיר מקום לדמיון, ושלא הכל צריך להציג. מה שחשוב להציג - תציגו, מה שאפשר להיפטר ממנו - אתם יכולים לא לכתוב, או להסביר עליו בקצרה. אל תתחילו נאומים שלמים רק על עד כמה עצובה הדמות הראשית, כי אחרי שלושה משפטים הקורא כבר יבין את העניין וכנראה יימאס לו לעבור על אותה נקודה שוב ושוב. במידה ואתם רוצים לתאר משהו מהיר, אתם יכולים שלא לכתוב הרבה מילים כדי שהסצינה תיראה מהירה כפי שהיא אמורה להיות. במידה והזמן עובר לאט ונמשך כמו נצח, נסו להוסיף יותר תיאורים. זה נותן פרספקטיבה של זמן, כמו שבסרטים תמיד תהיה סצינה בה אחת הדמויות פשוט תבהה או שכמה מהן יבהו אחת בשנייה כשבפועל עברו לא יותר משתי שניות - ככה זה פועל גם בכתיבה. ככל שכתוב יותר, כך תחושת הזמן עוברת יותר לאט.

נסו שהתיאורים לא יבלעו לכם את הסצינה, שמי שקרא יזכור מה הוא קרא ולא איך שהוא קרא את זה.

שימו לב שאתם לא ממעיטים בתיאורים: לחילופין, מחסור דרסטי בתיאורים הוא גם לא ממש טוב. כן, יש המון ספרים שהתיאורים בהם מעטים, גם בספרות המקצועית (אגתה כריסטי, למשל, לא נוהגת לתאר כל כך הרבה), שהם טובים, וכאן נכנס הנושא של הסגנון שבו אתם כותבים. בדרך כלל, ככל שגיל קהל היעד נמוך יותר, כך יש פחות תיאורים. יצא לכם פעם לקרוא ספר שיועד למבוגרים? בוודאי גיליתם שיש דפים שלמים שמתארים דברים או מסבירים על דברים שקרו בעבר. בדרך כלל ספרים לקהל גיל מבוגר יותר יהיו מלאים ביותר מילים, שגם יהיו במשלב גבוה יותר. אני חוזרת ואומרת, אין בזה שום דבר רע, אבל צריך לדעת מתי לתאר ומתי לא. כמו שכתבתי בפסקה הקודמת, אם התיאור מתאים לסצינה - שימו אותו, ואם התיאור לא חשוב בכלל - אתם יכולים למחוק אותו אם אתם רוצים. אם יש תיאורים שאתם ממש רוצים לשים, בכיף, שימו, כל עוד הסצינה תהיה מובנת. התפקיד של התיאורים הוא להעביר את איך שהסיפור נראה. אם אין כאלה, הוא ישמע רובוטי וחסר רגש. הדבר האחרון שאתם רוצים זה שהסיפור שלכם יהיה חסר רגש.

נסו להוסיף תיאורים של מחשבות, אולי זיכרונות, אולי פעולות אגביות שהדמות עושה תוך כדי הסצינה. למשל, היא מסדרת את השיער, מעבירה בו את האצבעות שלה, משחקת עם הטבעת שעל היד שלה, משתעלת, לוקחת נשימה, מתגרדת, משפשפת עיניים, שמה לב לכאב ממכה שקרתה לא מזמן, טופחת עם האצבעות שלה על השולחן, נשענת קדימה/אחורה, מעבירה מבטים, וכדומה. אין מצב שהדמות שלכם שותקת, גם אם היא לא אומרת כלום. כמו שאתם חושבים על דברים בראש שלכם, ככה גם הדמויות שלכם. הן אף פעם לא יהיו מאה אחוז שקועות במה שקורה בסצינה כמו הקורא או הכותב, הם יחשבו על עוד דברים, בהתאם לאופי שלהם ולמה שקורה סביבם. אם קורה משהו מבהיל, הן יבהלו. אם קורה משהו מצחיק, הן יצחקו. אל תהפכו אותן לרובוט חסר רגשות שקיים אך ורק בשביל להיות שם, כי בתור דמות בסיפור, הוא לא אמור להיות כזה.

תעברו על התיאורים כמה פעמים כדי לבדוק אותם - לרוב, תוך כדי הכתיבה אתם מוצפים מחשבות ומנסים להעביר את כולן על הדף בצורה הכי טובה שאפשר. לרוב, זה לא קורה בצורה מושלמת, ולכן זו החובה שלכם לעבור על מה שכתבתם, לבדוק טעויות דקדוקיות, שגיאות הקלדה או כתיב, אולי לשנות את הניסוח של המשפטים שכתבתם כדי שישמעו טוב יותר. עריכה זה החלק הכי חשוב שצריך לעשות לפני שמחליטים להציג את מה שכתבתם בפני אנשים. לפעמים, אפילו כדאי לעשות את זה כמה פעמים, ולפעמים, כדאי לעבור עוד כמה פעמים אחרי שעשיתם מנוחה קצרה מהכתיבה.

במידה ואתם נתקעים, נסו לקחת הפסקה: רומא לא נבנתה ביום אחד. וכך גם סיפור. לפעמים, זה יותר מטוב לקחת לרגע הפסקה מהכתיבה ולחזור אליה בהמשך, כשאתם רעננים או ערניים יותר, ופתאום מגלים איך אתם יכולים לתאר משפט אחד שנתקעתם עליו שעה בפעם הקודמת שכתבתם אותו. אם אתם לא מצליחים להמשיך, עצרו לרגע, תעשו משהו שלא יגרום לכם להילחם עם עצמכם, משהו שירגיע אתכם, שישחרר אתכם, ואז תנסו לחזור לכתוב. לפעמים ההפסקה יכולה להיות במשך כמה שעות, לפעמים כמה ימים, אפילו יותר משבוע. למה אתם חושבים שכותבים מחזיקים סיפורים מהקפאה? כי אחרי מנוחה ארוכה מהסיפור שלהם, פתאום הם מצליחים ורוצים להמשיך אותו, כי פתאום הוא נראה יותר חדש ומעניין עבורם. זה מה שהמנוחה עושה, היא מנקה את הראש ועוזרת לכם להמשיך לכתוב. אל תזלזלו בה ואל תחשיבו אותה כמשהו שאתם לא צריכים.

תתרגלו: כמו בכל דבר, בשביל להשתפר צריך להתאמן. ככה גם בכתיבה. אבל, במידה ואתם לא רוצים להפוך את הסיפור שלכם לשפן הניסיונות שלכם, נסו לתרגל עם אתגרי כתיבה. באינטרנט יש כמה וכמה אתגרי כתיבה למיניהם שתוכלו להשתתף בהם, גם אם רק בשביל עצמכם. אם אתם לא מהסוג שמצליח באתגרי כתיבה (אחמ אחמ אני אחמ אחמ), נסו לבחור תמונה מסוימת מהאינטרנט או מהמחשב שלכם, ותארו אותה כמה שרק תוכלו. נסו לתאר אותה בצורה הטובה ביותר שתוכלו, נסו להשתמש בסגנונות תיאור שונים, אפילו על אותה תמונה, תרגלו את אוצר המילים שלכם ואת הדרך בה אתם מציגים דברים מסוימים. זה יכול לעורר פלאות.

נסו להשתמש במטאפורות ודימויים: אני שונאת מטאפורות. ממש שונאת. מסוג התיאורים שאני מתקשה לאהוב. אני מעדיפה דימויים, שהם פשוטים וברורים יותר, וזה תלוי בכותב לדעת מה הוא מעדיף לכתוב ובאיזו צורה. דימויים ומטאפורות זה מה שהופך את התיאורים שלכם לציוריים יותר, ותיאורים ציוריים זה חשוב. לדוגמא, במקום לתאר צורה כלשהי, נסו לתאר למה היא דומה, במקום לתאר איך הדמות מרגישה, תשוו את ההרגשה הזאת למשהו אחר. למשל, "הבטן שלי כאבה כאילו מישהו תקע בה סכין", "הגוף שלי הרגיש כאילו נשרף בלהבות", "צורתו של הארמון דמתה לכתר בעל מגדלים משוננים", וכדומה. השימוש במטאפורות ודימויים עוזר לפתח את הדמיון של הקורא ולעזור לו לחוש יותר טוב את מה שקורה. אבל, וזה אבל גדול, יש גבול בשימוש במטאפורות ודימויים. נסו שלא להשתמש בהן יותר מדי אחרת הדרך הזאת תהיה מאוסה. אם יש משהו שאני, אישית, הכי לא סובלת, זה יותר מדי מטאפורות בסיפור. תנו לי להבין מה אתם רוצים ממני, בבקשה, תארו בצורה מובנת, תודה.

לא כל דבר צריך להסביר פעמיים: זוכרים שדיברתי אתכם שלא צריך לחזור על אותם הדברים כל הזמן? אז זה בדיוק הדבר הזה. לא חייבים להסביר הכל שוב ושוב, פעם או פעמיים זה בסדר, אבל לא יותר מדי. אם הדמות לובשת שמלה, אל תזכירו את זה בכל פעם שהיא מוצגת. אם לדמות יש משקפיים, אל תזכירו את זה בכל פעם שמסתכלים עליה. נכון, הקוראים יכולים לשכוח מזה, אבל זה קורה כל הזמן אז אין לכם סיבה ללחוץ עליהם לזכור. בשביל להעלות את הפרטים שאתם רוצים להזכיר פעם נוספת, נסו לשלב אותה בכתיבה. גם על זה עברתי קודם. במקום לומר בכל פעם מה הדמות לבשה ואיך היא נראתה, שלבו את המראה בפעולות שלה, בדרך שבה היא עושה דברים. תגידו שהיא הסיטה את השיער הבלונדיני שלה, תגידו שהוא שפשף את לחייו המנומשות, תגידו שהוא סידר את המשקפיים על האף שלו, וכדומה.

שלבו בין תיאורים פיזיים לנפשיים: תיאורים זה לא משהו קבוע. אפשר לשחק איתם, ולכן יש כל כך הרבה דרכים לתאר דברים. בין אם בצורה אקטיבית (אמרנו) ובין אם בצורה פסיבית (נאמר), בין אם מרכזים את הפוקוס על אובייקט אחד ואז על אובייקט אחר, בין אם משנים נקודת מבט, ובין אם משלבים תיאור פיזי עם תיאור רגשי. זה די פשוט, למען האמת. כאשר אתם רוצים לעשות את זה, פשוט תכתבו קצת ממה שהדמות מרגישה או חושבת תוך כדי שאתם מתארים משהו שהיא רואה או שמה לב אליו. בצורה הזאת אתם לא רק מתארים מה מוצג בפניה, אלא גם את היחס שלה כלפי זה, וזה נותן עוד עומק והסבר טוב יותר על הדמות ועל האופי שלה. למשל, במקום לכתוב "היא חשבה שהיא יפה" תוכלו לכתוב "עיניה הצלולות של האישה הדהימו אותה וגרמו לה כמעט להשתהות, ופניה הרכות המטופחות בסומק עדין הזכירו את פניה של דוגמנית משער מגזין." נסו שלא להשתמש במונחים פשוטים של "היא חשבה" או "זה הזכיר לה" לעתים תכופות. נסו להוסיף את הדעה שלה עם ההסבר החיצוני. לא חייבים אפילו להשתמש במחשבות. אפשר להשתמש בתיאור פעולות בלבד. למשל, "לבו געש כאשר ראה אותה" - הוא התרגש, "היא צחקה ממה שאמר" - הוא הצחיק אותה, "עיניו נפערו מהיופי של הארמון" - הוא התרשם מהמראה שראה. השילוב הזה נותן עוד רובד לסיפור, כאשר הוא משלב בין העולם הפנימי של הדמויות לבין העולם החיצוני שלהן.

אם התיאור לא מתאים שם, אל תכתבו אותו: גם על זה חזרתי כמה פעמים. הסיבה לכך היא שזה חשוב. כמו שאמרתי, יש לי בעיה עם לכתוב יותר מדי לפעמים. לכן אני תמיד חושבת לעצמי "האם התיאור הזה צריך להיות שם?", "האם ברגע שאני אוריד אותו זה ישנה משהו?" אם התשובה היא לא - אם ברגע שתורידו את התיאור שאתם מפקפקים לגביו מהפסקה היא לא תשתנה במהות שלה - הוא כנראה לא חייב להיות שם. כמובן, אל תעשו את זה עם כל תיאור. יש תיאורים שלא משנים כלום אבל הם שם כדי למלא קצת יותר את הסצינה. אפשר לומר שהם דווקא כן מוסיפים קצת, מבחינה נפשית על פני פיזית, אבל בעיקרון זה תלוי בהרגשה שלכם. אם אתם מאמינים שיש תיאור שהוספת סתם והוא פשוט לא מתחבר בשום צורה למשפטים שכתבתם, אל תהססו להוריד אותו, או אפילו להעביר אותו מקום. אם יש תיאור שאתם רוצים להוסיף אבל הוא מרגיש תקוע, נסו לבדוק אם אפשר לכתוב אותו במקום אחר שיוכל להתאים לו יותר. ככה לא תאבדו אותו, והוא לא יתקע את זרם הקריאה.

תשתמשו בחמשת החושים (ועוד): עוד טריק די טוב שיוכל לעזור לכם לתאר דברים הוא להשתמש בחמשת החושים. איך בדיוק? כאשר אתם מתארים משהו מנקודת המבט של דמות מסוימת, תחשבו רגע - מה היא רואה? מה היא מריחה? מה היא מרגישה? מה היא טועמת? מה היא שומעת? לא חייבים לכתוב את הכל, אחרת בכל פעם זו תהיה טלטלה של תיאורים שחלקם לא ממש צריכים להיות שם. אם יש כמה חושים שאמורים להתחדד במהלך סצינה מסוימת, אם היא למשל אמורה להלחיץ או לבשר רעות, שימו לב מה ההרגשה הפיזית של הדמות על פי החושים שלה. אם זה צהרי אמצע הקיץ, אולי יהיה חם, אם זה בוקר אביבי בחורשה של פרחים, אולי יהיה משב רוח נעים וריח של פרחים, אם זה לילה סגריר בחורף, אולי יהיה קר ורטוב, ויהיה קשה לראות בצורה טובה. תטעימו את התחושות לסיטואציה.

הידעתם שיש לנו יותר מחמישה חושים? גם הם יכולים לבוא לטובת הכותב במהלך היצירה שלו: יש לנו את חוש הכיוון, חוש הגוף במרחב, חוש הגוף בתנועה, חוש הטמפרטורה, חוש שיווי המשקל, חוש השקר, חוש הכאב, חוש הזמן... אלא אולי חושים קצת פחות ברורים שיכולים להתקשר לחושים המוכרים יותר, אבל אלה חושים, לכן נסו לשים לב גם אליהם.

נסו להשתמש בתיאורים אגביים: תיאורים אגביים אלא התיאורים של הפעולות שאין להן סיבה ממש נחוצה להיות מוזכרים, אבל הם מוזכרים בכל זאת כדי להעביר יותר אנושיות לדמויות. כמו שדיברתי על כך שהדמויות שמות לב לדברים אחרים מלבד מה שקורה בסצינה, כך אותו הדבר עם התיאורים האגביים. אלה יהיו בעצם התיאורים של הפעולות הקטנות שהדמויות עושות, כמו להתעסק בשיער או בידיים, להתמתח, לרקוע ברגל אחת, להסיט מבט, לגלגל עיניים, למצמץ (כן, כן, גם למצמץ), ללקק שפתיים, לנשוך שפה תחתונה, לגרד, לבהות, לשפשף סנטר ועוד. תיאורים כאלה לא חייבים להיות בסיפור, והם לא חייבים להיות בו כל הזמן, אבל הם לא אמורים להזיק אם משתמשים בהם במינון הנכון (כמו, בעצם, כל סגנון תיאור).

לסיכום, תיאורים זה לא פיקניק, ויש עוד הרבהההה ללמוד לגביהם, וצריך לדעת שכל אחד מתאר שונה ואחרת, ולאו דווקא בצורה רעה מזו של האחר. זה מה שמייחד בתור כותבים, הסגנון שלנו. תמצאו את האחד שלכם, ולכו על זה.

טיפ נוסף: חפשו "עברית עשירה ויפה" של תומר אביטל. זה יעזור לכם מאוד.