אין לי מושג איך להתחיל את זה. אז בואו נתחיל בהסבר של המונח עצמו ונזרום משם: תודה לויקיפדיה שעזרה לנסח את ההסבר:

בתורת הספרות רמז מטרים (או רמז מקדם, רמז אפי) הוא פרט המופיע בסיפור ומרמז לקוראים על התפתחותה הצפויה של העלילה. הקוראים לא יזהו בהכרח את הרמז המטרים בקריאה ראשונה של הסיפור, אך הם יוכלו לעשות זאת ביתר קלות בקריאה שנייה. רמז מטרים עוזר לנו להבחין בדברים חשובים בטקסט.

אז כמו שאפשר להבין, רמזים מטרימים הם הפרטים הקטנים או הגדולים האלה שהכותב מוסיף לסיפור כדי לרמוז לקוראים מה עומד להגיע. לרוב, הרמזים האלה לא יהיו נראים לעין ולא יהיו חשובים בכלל, ורק בהמשך או בקריאה נוספת הקורא יוכל לשים לב לחשיבות שלהם.

למה רמזים מטרימים הם דבר טוב? ובכן, בכל סיפור טוב צריכות להיות תהפוכות, ולכן, רמזים מטרימים הם כלי טוב מאוד בשביל שלא להפוך את התהפוכות האלה לנזק שהופיע משום מקום. בעצם, הדבר החשוב ביותר שהרמזים המטרימים יכולים לתת לנו זה יציבות עלילתית בנוגע לבעיות שעומדות לבוא. בלעדיהם, כל דבר רע שיקרה הולך להיראות כאילו הופיע משום מקום. ברגע שהקורא לא מבין מאיפה הגיע משהו מסוים ואיך הוא קשור לעלילה, זה לא דבר טוב. כן, יש מקרים יוצאים מן הכלל בהם זה מכוון ושבהמשך הכל מתברר, אבל זה לא אומר שזה טוב במיוחד.

אף על פי שרוב הסיפורים נוצרו מהדמיון הפורה של הכותב, צריך להיות בהם שמץ של היגיון כדי שיוכלו להיקרא סיפורת הגונה. אני בכיף יכולה לכתוב עכשיו על טלנובלה משפחתית של חדי קרן והיפופוטמים שמאוימים על ידי חייזרים רדיואקטיבים שנראים כמו אנשי זאב, והיי, עד כמה שזה נשמע מגוחך ולא הגיוני, אם כותבים את זה בצורה נכונה זה יכול להיות יצירת המופת הבאה שתקראו. אין לי באמת דוגמא למה נחשב לא הגיוני, כי לחשוב לא הגיוני במכוון זה קשה. סורי. תיאלצו להסתפק בניסיון הזה (,:

בואו נתבונן בזה מכמה נקודות, בסדר? מה יכול להפוך את העלילה שלכם לרחבה יותר, ובאילו צורות אפשר להשתמש ברמזים מטרימים? הבא נתחיל:

קשר: בשביל לרמוז על משהו שיבוא, צריך להראות את הקשר שלו לעלילה, והקשר הזה צריך להיות קשר אמיתי. ניקח את הרעיון הזה: נערה מעריצה מתאגרף מפורסם שבסוף מתברר כאבא האמיתי שלה (היי, עלילה של כמעט מלאכים, באתי לחטוף אותך למען הדגמה) ונדבר על הקשר האידיאלי שצריך להיות שם. אז לא, הקשר הוא לא שהנערה הזאת מרגישה שהיא ממש דומה לו בצורה לא ריאליסטית, זה די טיפשי (אם כי אפשרי, אבל די טיפשי). הקשר צריך להיות פיזי יותר. כי הרי מה הסיכוי שמכל הגברים באוכלוסיה של כדור הארץ, דווקא האחד הספציפי הזה שהיא מתמקדת בו יהיה קשור אליה? קלוש. מאוד מאוד קלוש. אפשרי. אבל מאוד מאוד קלוש. כדי שזה יראה יותר אמין, הקשר צריך להיות יותר פיזי. למשל, היא מעריצה אותו כי היא מכירה אותו אישית, או שאחד ההורים שלה מכיר אותו אישית, או שהוא חבר משפחה קרוב. סיבה טובה מובילה לתוצאה אמינה, וסיבה מקשרת היא רמז מטרים די טוב אם החשיפה בנויה על הקשר הזה.

תיאורים אגביים: סוגי הרמזים שאני הכי אוהבת הם הסוגים בהם הכותב מתאר משהו שנראה לקורא כסתמי, כמו צבע עיניים, או צבע שיער, או התנהגות מסוימת, או העדפה מסוימת, או תחביב מסוים, או מנהג מסוים, או הערה כלשהי בנוגע לדבר מה ספציפי בסצינה כלשהי שאמור לרמוז לו שזה קשור לדבר מה שיגיע להבא. למשל, אם הגיבור של הסיפור מחפש משהו חשוב מאוד, והמשהו החשוב הזה מוחבא באגרטל בחדר שהוא היה בו עשרות פעמים, כאשר החדר מתואר, האגרטל יתואר יחד עם הדברים האחרים שנמצאים בו, כמו ספריה או מיטה או ארון או שולחן או דברים כאלה. התיאור של האגרטל יראה כמשהו לא חשוב כי הוא נמצא יחד עם כל שאר החפצים שתוארו. אם תתארו בכל פעם רק את האגרטל, משהו ידליק נורה אדומה ויהיה די ברור שהאגרטל הזה חשוב. אתם לא רוצים שזה יקרה. אתם רוצים שהקוראים יזכרו שיש שם אגרטל, אבל לא שהוא חשוב. למשל, הגיבור יכול להפיל אותו בטעות – זה רמז שהוא נמצא שם. הגיבור יכול לשים בתוכו פרח כי הוא נראה לו ריק – זה רמז שהוא נמצא שם. הגיבור מניח לידו משהו – זה רמז שהוא נמצא שם. האינטראקציה עם אותו חפץ היא מה שמזכיר לקורא שהוא נוכח, מה שיכול להוביל בעתיד לשימוש בחפץ הזה לקראת משהו חשוב. אבל, שימו לב שלא להזכיר את הדבר החשוב המסוים הזה יותר מדי פעמים, ואל תגרמו לגיבור לשים לב אליו בכל פעם שהוא נכנס לחדר. זה כולה אגרטל, לא המונה ליזה.
אותו הדבר קורה עם מראה של דמויות. למשל, אם יש דמות שהיא איש זאב אבל זה לא מתגלה על ההתחלה, אפשר להזכיר צלקת שנמצאת לו על הגוף שדומה בצורה מחשידה לטפרים, או אחת שבכלל נגרמה מ"תקיפה של כלב כשהיה צעיר יותר", או שקר כלשהו שיסתיר את העובדה ש – טאם טאם טאם – זה היה איש זאב. אפשר להעיר שהדמות הראשית שעדיין לא יודעת שאותו אדם הוא בעצם איש זאב שהיא שמה לב שהעיניים שלו נצצו בגוון זהוב, אבל היא חשבה שהיא דמיינה, או אפילו לא להזכיר את הדעה שלה בכלל, כי כך התיאור נשמע עוד יותר סתמי, ועל כן לא מושך תשומת לב. הקאץ' ברמזים מטרימים זה שהקורא לא אמור לחשוב עליהם הרבה. זאת אומרת, הוא אמור להתייחס אליהם כאל מובן מאליו, כמשהו ברור שהכותב מכניס רק כדי להוסיף עוד חיים לסצינה. ואז אתם תהיו פשוט – חה חה – כמה שהוא טעה.

ערפול: אז הנה משהו נוסף לגבי רמזים מטרימים: כאשר אתם מסבירים דברים, בעיקר על הדמויות שלכם ועל העבר שלהם, אל תכתבו הכל בבת אחת. לא רק שקשה לזכור כל כך הרבה פרטים על הפעם הראשונה, אלא שזה גם מקלקל את הסקרנות של הקורא, שברגע שגילה הכל בפעם אחת קצת פחות מתעניין במה שיקרה הלאה, והורס לכם את הרמזים שתכננתם לשים. הו, אז ההורים של הדמות שלכם נרצחו על ידי רוצח שכיר, ובמקרה למלך הרשע יש חייל שהוא רוצח שכיר? זה חייב להיות הוא שרצח אותם! או, שהדמות שלכם פשוט יאמר שההורים שלו מתו, ולא יזכיר איך, ורק בהמשך יתברר שהם נרצחו. ועוד על ידי רוצח שכיר! אתם מבינים את ההבדל? אלה רמזים שמתגבשים תוך כדי ומגבירים את הרצון של הקורא לגלות עוד. פרט חשוב: אל תערפלו יותר מדי. חוסר הבנה מוחלטת זה לא הכי מושך. גם כאשר הרעיון שלכם הוא שלא תהיה כלל הבנה, נסו לגרום לקורא שלכם לחשוב שהוא דווקא כן מבין משהו, ואז תוך כדי להראות לו שיש לו עוד מה להבין.

ה-דבר: ובכן ובכן, יש רמזים מטרימים שהם ב ר ו ר י ם ! אה-הא! הוא בגד בה עם מישהי! איך הוא היה יכול? כזה פושע. זה מה שהדמויות שלכם והקוראים שלכם יחשבו בכל מהלך הסיפור עד שיתברר ש... ה-דבר שהתעסקתם בו, ה-עובדה החותכת שהצבתם – זה בכלל רמז מטרים! לא הדמויות ולא הקוראים באמת יודעים מה קרה. בצורה הזאת אתם יכולים להשתמש ברמז המטרים למען טוויסט (שעליהם נדבר בצורה יותר רחבה בהמשך). כאשר יש פרט מסוים שברור שהוא רמז מטרים, אבל לא ברור למה ואיך ומה יקרה איתו בהמשך העלילה. חשבתם שהחזייה שהיא מצאה בחדר שלו זה של מישהי אחרת? נא-אה, תחשבו שוב, היא בכלל שייכת לו! הא! טוויסט! מתברר שהוא מופיע בבגדי נשים בערבים, בין אם זה בשביל כסף או כי הוא דווקא נהנה מזה, ולכן הוא החליט לשקר לדמות (ולכם!) בפרצוף, כדי שלא תדעו את האמת. ה-דבר יהיה פרט די שולי אבל ברור לעין בעיני הקורא, אבל העלילה עצמה תתרכז בנושא אחר שיהיה חשוב ומרכזי יותר שיסיט אתכם מאותו דבר חשוב כל כך. רמזים כאלה לא חייבים להיות גדולים כל כך, הם יכולים להיות גם קטנים מאוד, אך זכורים. כל עוד יתברר שהם עוסקים בדבר אחר ממה שחשבו עליו בהתחלה, הם עושים את העבודה.

רמז מטאפורי: גאש, כמה שאני לא אוהבת רמזים מטאפוריים. הם לא באמת רמזים, הם סתם צירופי מקרים שהכותב הכניס כי הוא ספרותי. אבל בואו לא נדבר עליי ועל הבעיות שלי עם כתיבה, בואו נדבר על עוד סוג של רמז מטרים. הפעם, אקח שתי דוגמאות. הראשונה היא הודות לויקיפדיה, מחמד לבי: הרמז המטרים שבסיפור הקצר "הרופא וגרושתו" של ש"י עגנון מציג את החופה נופלת. נפילת החופה היא רמז מטרים לנפילת מערכת היחסים שלהם שהולכת ומתדרדרת עם הזמן. בסרט "יוקרה", בכיכובם של יו ג'קמן וכריסטיאן בייל (AKA וולברין ובאטמן מתחרים מי הקוסם הכי טוב), מוצג קסם בו אחת הדמויות יוצרת אשליה של "שיגור", בו הקוסם מציג כלוב ובו ציפור שאמורה "להשתגר". הקוסם מכסה את הכלוב והורג את הציפור, ומכלוב אחר מוציא ציפור זהה לחלוטין לשנייה, מה שבעיניי הקהל, שלא ידע את הטריק, נראה כקסם של שיגור. (ושימו לב: ספויילרים לפניכם!) הסצינה הקטנה הזאת היא בעצם רמז מטרים לשני דברים שיבואו הלאה: האחד הוא רמז לכך שלאחד הקוסמים יש אח תאום שעוזר לו לרמות את הקהל בקסם של שיגור, והשני הוא הטריק של הקוסם השני בו הוא הורג את עצמו בשביל ששכפול זהה שלו יופיע במקום אחר על הבמה ויצור את האשליה שהוא עבר מקום. בשביל הקהל, זה נראה עוד קטע שנועד להוסיף לעלילה. בפועל, זה רמז מטרים (;

הערות והארות: רמזים מטרימים לא חייבים להיות מתוארים כסצינה או כפרט קטן ולא חשוב. לפעמים הם יכולים להיות הערה קטנה ולא חשובה מפי אחת הדמויות. יש לדמות סוד כלשהו שהיא לא רוצה לדבר עליו? יכול להיות שהיא תפלוט משהו לא קשור אם ידברו על הנושא שבמבט ראשוני ישמע מוזר, ובמבט לאחור ישמע הגיוני מאוד. אולי הדמות יודעת משהו שאחרים לא יודעים אבל אסור לה לומר, לכן היא רומזת על זה. "הו! אז לזה היא התכוונה!" מכירים את זה? את האמרה הקטנה הזאת? המשפט הכי מוכר הוא כאשר הנבל אומר לגיבור הראשי – "הוא לא מי שאתה חושב שהוא" או "אתה באמת יכול לסמוך עליה?" כן, בחרתי בקיטשיים ביותר לדוגמא. הפעם הדמיון שלי ריק, מתנצלת ): בעיקרון, כשאני כותבת רמזים מהסוג הזה אני לא מתכננת אותם, הם פשוט באים ואני מכניסה אותם אם הם מתאימים לדיון שמתנהל באותה סצינה.

המ, טוב, אני מקווה שכתבתי מספיק דברים. יכול להיות שפספסתי חלק, אבל אלה הדברים המרכזיים שאפשר לעבוד איתם.

--- --- ---

החלטתי לפרסם את זה עכשיו למרות שאין לי אף חלק נוסף מוכן כי, טוב, למה לא? אני רוצה לעדכן כאן. מתנצלת שהעדכונים ממש ממש איטיים, עד שאני מוצאת בעצמי כוח לכתוב זה יהיה או סיפור או מדריך הכריכות או  חלק מהספרים האקראיים שלי. יש ימים שיש לי רק שלוש שעות לעשות דברים ותסמכו עליי שלפעמים זה כלום, בעיקר כשבא לי רגע לנוח ולצפות במשהו~ חיי העבודה הכואבים (,:

אניהאוו אני מקווה שעזרתי לכם כאן! בהמשך אשתדל לעבור על דברים ספציפים עוד יותר שנוגעים עוד לפיתוח העלילה וכאלה ^-^ את החלק של ההתחלה של הסיפור כבר עברנו, אז יאי D: