נ.מ. ניקו:

שמעתי את הדלת נפתחת ואת ביאנקה נכנסת פנימה.

"היי בי!" אמרתי לה, "היי" היא ענתה לי במבט מהורהר, והיה נדמה שהיא לא שמה לב מה היא אומרת בכלל.

היא התיישבה על הספה והמבט המהורהר בפניה נראה מודאג יותר. "ביאנקה," התיישבתי על הספה והנחתי את ידי על רגלה, "הכל בסדר?". "כן, לא, אולי.." היא נאנחה, "אני לא יודעת."

"מה קרה?"

"ג'ני והחברות המעצבנות שלה הציקו לי עוד הפעם"

קפצתי אגרופים. הסיבה היחידה שהילדה המעצבנת הזאת יוצאת מזה בשלום זה כי היא הבת של המנהל. הוא תמיד מעלים עין ממה שהיא עושה, יותר מפעם אחת ביאנקה חזרה עם פנסים בעין, או מכות אחרות, שהבת גאיה הזאת נתנה לה. החלטתי לתת לבי לסיים את הסיפור לפני שאני מתעצבן.

"אבל הפעם משהו קרה," היא אמרה, "משהו מוזר. אני נורא התעצבנתי עליה, ואז היא נפלה וצעקה כאילו כואב לה, נבהלתי, וזה הפסיק."

הייתי מודאג. יותר מזה- הייתי מבוהל.

רצתי במדרגות אל משרדו של וויל. פתחתי את הדלת בתנופה. "וויל," אמרתי לו, "אני חושב שביאנקה חצויה"

ביאנקה:

הכל התחיל אחרי שיעור גיאומטריה, קראתי ספר ביוונית עתיקה, בכל זאת, היתה לי דיסלקציה, וההורים שלי לימדו אותי יוונית, עד שפתאום ג'ני ההומופובית והחברות המכוערות שלה באו לשולחן שלי. נאנחתי וטרקתי את הספר שלי. "מה את רוצה?" "שתיהיי פחות מוזרה" היא ענתה, והשפוטות שלה צחקקו. 

"ואני רוצה שתעלמי מהעולם הזה, אבל מה לעשות, לא תמיד מקבלים את מה שרוצים."
המניאקית הקטנה חטפה לי את הספר ואמרה בקול מלגלג: "הו, תראו אותי, אני ביאנקה, ואני לא יודעת לקרוא, אז אני קוראת ספרים בג'יבריש". החברות המכוערות שלה צחקו עוד פעם. התאפקתי לא להרביץ לה. תרגעי. חשבתי לעצמי. תנשמי, היא בכל זאת הבת של המנהל. את לא רוצה להיכנס שוב לריתוק. אבל אז הבת אוקטביאן (אבא שלי סיפר לי על הגוש צואת מינוטאור הזה) הזאת הייתה חייבת להמשיך. "אני ילדה מוזרה," אמרה ג'ני בקול המלגלג שאליו אני כבר רגילה, "ויש לי הורים מוזרים. שני אבות פריקים ולא נורמליים." היא ביטאה את המילה "אבות" בסלידה, והפמליה שלה עשתה קולות הקאה מאחוריה. זהו. חשבתי לעצמי. שתעליב אותי כמה שהיא רוצה, אבל שלא תעז אפילו להזכיר את המשפחה שלי. קמתי מהכיסא בזעם, והסתכלתי עליה בזעם רב יותר. פתאום ג'ני שמטה את הספר שלי ונפלה על הרצפה. היא סתמה את אוזניה בכאב ומלמלה אליי בקושי: "ת..תעשי ש..זה י..י..פ-פ-פסיק..". נבהלתי. נרתעתי לאחור, וג'ני התנשמה בהקלה, העיפה בי מבט אחד, וברחה מהכיתה עם ה"חברות" שלה. בטח להלשין לאבוש שלה. לא הייתי גאה במה שעשיתי או לא עשיתי, אבל שמחתי בסתר שהיא קיבלה את מה שמגיע לה. לקח לי כמה שניות לקלוט שהתלמידים בכיתה בוהים בי. חלק בפחד וחלק בהערצה. כשחזרתי הביתה אבא שלי שם לב שמשהו לא בסדר, וסיפרתי לו מה קרה. כמובן שלא סיפרתי לו למה ג'ני הציקה לי מההתחלה,  לא הייתי מסוגלת להגיד לו את זה. אחרי שסיפרתי לו הכל, ראיתי בפניו הבעה שלא ראיתי שם מעולם- פחד. הכרתי את אבי 6 שנים, והוא מעולם לא פחד. הוא רץ למשרדו של אבי השני, וויל, וכשהם חזרו, שניהם עטו את אותה ההבעה המפוחדת. 

וואו. שלושה פרקים ביום?! אגב, זה הדבר הכי ארוך שכתבתי אי פעם (כולל שיעורי בית) ברצף, פ*קינג 550 מילים! (6 עמודים), טוב, אז מעכשיו אני לא אבקש כמות צפיות, אני פשוט אעלה מתי שבאלי (דיס גאיי רייט היר דו וואז שיז וואנט טו דו! אם הבנתם מה שאמרתי פה, אז מזל טוב! אתם דוברים עברינגליש שוטפת..) אגב, הינה עובדה מעניינת עלי- אני פשוט ניקו די אנג'לו בבת עם משקפיים בת 11.