•פרק 7•
״תן לי להבין, אתה רוצה לברוח מפה?״ שאלה אמה, אחרי שג׳וני הסביר לה שזה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות.
הם עמדו ליד היער. כל שאר החצויים העסיקו את עצמם בדבר כזה או אחר, ככה שהם היו יכולים לדבר בלי שאף אחד יפריע להם.
״אז בעצם אתה רוצה שאבוא איתך.״ היא חייכה חיוך מתגרה. ״מאוהב.״
״מה? לא! פשוט סתמי.״ ג׳וני הרגיש שפניו נצבעים באדום. ״אני אסביר לך הכל בדרך, רק תבואי.״
״אבל...״ היא היססה קצת וחשבה על מה שהוא אמר. ״טוב, בסדר, אתה תוביל.״ היא נאנחה וסימנה לו להתחיל ללכת.
ג׳וני שמח שהוא לא היה צריך להתאמץ בלשכנע אותה. לא היה לא רעיון בכלל איך לעשות את זה. הוא הלך לכיוון הגבעה עם עץ האורן, והם התחילו לעלות עליה.
״אני לא הייתי אמור להגיע לפה מההתחלה,״ הסביר ג׳וני ותחב את ידיו לכיסי מכנסיו.
״למה לא? הרי אתה בן של אל! אה זאת אומרת, אלה! כלומר, אלות. כן, אתה בן של אלות!״ היא אמרה ועל פניה התנוסס חיוך של ניצחון, כאילו היא צודקת.
אבל זה לא היה נכון.
״את צודקת, אבל... זה מסובך. קשה להסבר. פשוט לא הייתי אמור להיות פה.״ הוא ניסה להסביר את עצמו.
״אין שום סיבה שלא תהיה פה! אז בוא נעשה סיבוב פרסה ונחזור.״ אמה התחילה להסתובב, אבל ג׳וני תפס את ידה ועצר אותה.
״לא, יש סיבה. אני לא חצוי רגיל כמוכם.״
״ברור שכן. הנה אני אוכיח לך. אתה דיסלקטי?״ היא שילבה את זרועותיה בעצבנות.
״לא. זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות, לקרוא.״ הוא ענה לה.
״טוב יש יוצאים מן הכלל. אז יש לך הפרעות קשב?״
״לא.״
״אז אתה יוצא מן הכלל מן הכלל!״ היא דיברה בהתלהבות. ״אבל אתה עדיין חצוי, דביל.״
״אני אומר לך שאני לא!״ הוא אמר בכעס והדשא שסביבו צמח קצת.
״אז תוכיח לי.״ היא הסתכלה עליו באותו מבט של ניצחון.
״בסדר. ההורים שלי הם שניהם בני תמותה.״ הוא אמר את זה בכזאת נחרצות, שאמה לא יכלה לחלוק עליו. היא פשוט בהתה בו בזמן שהוא הפנה אליה את גבו והלך הרחק ממנה ומהמחנה.
---
אני מתחילה לעלות יותר מתי מהר אני מצטערת אני פשוט באמצע השכתוב של הפאנפיק אז יותר קל פשוט לעבור ולשנות סדר של פרקים מאשר לכתוב.
אז עכשיו הכל נהיה מוזר אז כל מי שאהב את הפאנפיק עד עכשיו, אני מקווה שיש לכם ראש פתוח כי המוזרות שלי... טוב, היא מוזרה יתר על המידה.
תהנו 3: