לא מקבלים אותי לאוניברסיטה כי לא השלמתי את התיכון.

אוקיי. פחות כסף לבזבז. אני הולכת לסיבוב בעיר ומחפשת מקומות שמחפשים עובדים.

אני רואה מאפייה קטנה, המקום נראה חמים ומזמין, בהחלט מקום עבודה ידידותי. אני נכנסת, המקום מלא בצעירים, בדיוק כמו בכל המקומות שביקרתי בהם עד כה. חוץ מכמה מרצים מבוגרים, רוב העיר הזאת מלאה טין ספיריט. החל מבני חמש עשרה שעושים תואר שני ועד לאנשים בני שלושים שמסיימים דוקטורט. אבל בעיר יש רוח צעירה.

"שלום, אתם מחפשים עובדים פה?" שאלתי בביישנות את האיש מאחורי דלפק הזכוכית.

הוא מחייך אליי. "כן, תמלאי את הפרטים כאן." הוא מגיש לי דף קטן עבה שנראה כמו טופס קטן. אני ממלאת את שמי, ובשם משפחתי אני כותבת "פריגרל". אני לא אוהבת את שם משפחתי האמיתי. כשאני משתחררת ממנו, אני רוצה להאמין שאני משתחררת מעול הכנסיה וכבר לא חייבת להיות דוגמא לכולם. אני לא יודעת אם זה יעזור עם האשמה.

אין לי טלפון, השארתי אותו בבית. אני כותבת את המספר שליאור נתן לי הבוקר כשאיחל לי בהצלחה. האיש לוקח את הדף והעט ואני בוהה בעוגות דרך הזכוכית.

"רוצה חתיכה?"

אני מרימה את מבטי אל עיניו החומות הטובות. "לא... אני... אין לי כאן כסף."

"פרוסת עוגה בחינם ללקוח חדש." הוא מחייך.

"תודה."

"אז איזה בא לך? אני ממליץ על הגבינה פירורים."

"אני אשמח לנסות." אני מחייכת, חינם אף פעם לא הזיק לי.

"יושבת או לארוז?"

"לארוז." אני ממש חייבת לעבור בעוד מקומות.

הוא מניח את העוגה בתוך קופסת קרטון קטנה ומגיש לי אותה ביציבות. "תהני מכל ביס."

אני מהנהנת ויוצאת מהמאפיה. מניחה את הקופסא בתיק הגב ומקווה שלא יקרה לה כלום. אני נכנסת לחנות הציוד המשרדי הקרובה שאני רואה.

אני נעמדת ליד הקופה, המוכר עושה חשבון לאיזו סטודנטית ועוד עובד לידו משוחח עם מישהו. "אז מה בעצם ההבדל ביניהם?"

"החוד שלו הוא 0.3 ושלו זה 0.8 וזה מתאים יותר לדף מהסוג ההוא שהראתי לך, עושה את הכתב פחות גס."

הידע והאבחנה של העובד מרשימה אותי, אבל מזכירה לי עד כמה אני שונאת התעסקות בפרטים קטנים. המוכר מכחכח בגרונו. "כן גברת?"

הוא נראה בן שלוש עשרה, אבל זה לא אומר שאני גברת! "לא משנה." אני מסתובבת אל היציאה ובדרכי אליה רואה את השתקפותי בקיר הזכוכית המבריק. השיער שלי אסוף בסיכות, אני באמת נראת מבוגרת יותר. לא זקנה, אבל בת עשרים וחמש לפחות.

אני יוצאת מהחנות המצוחצחת. המאפייה הייתה חמימה יותר, הקרירות בחנות הציוד הבהילה אותי. אני נכנסת לחנות טבע שנראית לי נחמדה אבל לאחר שאני שואלת אני נענית בשלילה. "יש לנו מספיק עובדים."

אני עוברת בעוד כמה חנויות. משאירה בכמה מהן פרטים ובכמה לא. בחנות של ציוד טיולים מתעניין אחד העובדים באוניברסיטה שבה אני לומדת, אני עונה שאני עדיין לא יודעת בזמן שאני יודעת שאני לא מתכננת ללמוד.

אני לא עצלנית, כל החיים למדתי כמו שצריך. השקעתי בלימודים והציון הכי נמוך שלי היה תשעים. הורי תמיד אמרו שאהיה האחת במשפחה שתלמד מקצוע נורמלי ולא תזלזל בלימודים כמו אחיי, ורציתי להיות. עכשיו כבר אין לי חשק ללמוד, אין לי חשק להיות מצטיינת ולרצות את הורי. להשלים את התיכון לא נשמע לי הכרחי.

אני שואלת אדם רנדומלי מה השעה ומגלה שיש לי רבע שעה להגיע למוסד בו ליאור לומד. לפי מה שהבנתי ליאור החליט לעשות תואר בביולוגיה וגם ללמוד ספורט. כפיר צחק ואמר שהוא לא יודע ממה הוא יפרוש יותר מהר. אני לוקחת את הרכבת התוך-עירונית ויורדת מול האוניברסיטה. זה לקח פחות משחשבתי אז אני מתיישבת על אחד הספסלים ומוציאה את עוגת הגבינה. היא לא נמעכה משום ששכבה מאוזנת על "רצפת" התיק שלי.

אני מסיימת אותה בזריזות ומופתעת מכמה שאני רעבה. אני זורקת את הקופסה ומרגישה פתאום ידיים על כתפיי, אני מסתובבת אל ליאור וממהרת לחבק אותו. אני לא רגילה לחבק אותו, לא חיבקתי אותו מאז שהכרנו, אבל ראיתי היום כל כך הרבה אנשים שלראות פרצוף מוכר ועוד את ליאור מהווה הקלה עצומה. ליאור נראה עייף, זו בהחלט הייתה טעות מצידו להישאר לדבר איתי עד מאוחר בלילה. אבל היה לי כל כך הרבה דברים שרציתי לחלוק איתו והוא היה שם להקשיב.

כשאני מתנתקת ממנו אני שמה לב שהוא הגיע עם בחורה בלונדינית נחמדה. "החברה שלך?" היא שואלת.

אני מגחכת. ליאור מצחקק, "מה פתאום? אני לא מספיק ברמה."

אני מסמיקה. "שטויות."

"חוץ מזה אני די בטוח שיש חבר ששם עליה עין. מה איתו באמת?" הוא שואל אותי.

"עם מי?" אני לא מבינה.

"כפיר."

אני מגחכת שוב, לא יצא לי לחשוב עליו כמעט במשך כל היום הזה. "אה נכון, אני לא יודעת."

"סאכין יכולה לעזור לך, היא ממש מבינה בבנים." ליאור מעיף מבט בידידתו. היא מהנהנת.

"תודה."

"טוב עכשיו אני ממש חייב ללכת, ביי." הוא פונה אליה.

היא מהנהנת. "ביי נסיך."

אנחנו פוסעים לכיוון תחנת הרכבת ועולים על הראשונה שמגיעה. נסיעה קצרה ואנחנו מגיעים לחלק הכי נמוך בהר מצד מערב, משם אנחנו לוקחים קו קצר של מיניבוס חשמלי עד לתחנה שליד השער של "חמה."

השמש כבר התחילה לשקוע, הסתיו מתחיל ולכן הימים מתקצרים. בדרך אל החלקות שלנו כפיר נתקל בנו. הוא מחבק אותי אבל לא באותה צורה כמו שליאור מחבק. היד שלו מלטפת את הגב שלי והשניה את הצוואר שלי.

"איך מתקדמים בבניה?" הוא שואל.

"עדיין בשקי שינה." אני מדווחת.

"לא יהיה לכם קר?"

מבטו של ליאור נעשה מהורהר. "אני עדיין מתכנן איך נבנה את הקירות. הלילות פה קרים?"

כפיר מושך בכתפיו. "לא ממש, אבל כדאי שתהיה קורת גג. בואו לישון אצלי."

"נראה." ליאור אומר.

"יש לי מזרנים אל תדאגו." הוא ממשיך להפציר בנו.

"תודה בכל מקרה." אני מתנתקת מזרועותיו של כפיר שעוד אוחזות בי והולכת אחרי ליאור.

"מה החלטת?" ליאור שואל.

"מה בא לך? לי לא משנה כל כך."

"אפשר לישון אצלו, זה יכול להיות נחמד. אני מותש רצח מהלימודים, אין לי כח להמשיך לחשוב על הבניה עכשיו."

"זה בסדר." אני מלטפת את כתפו בעידוד. "אני אטפל בזה."

"איך הלך לך היום אגב?"

"מעולה."

"כבר התקבלת לעבודה?"

"אין לי מושג, בכל המקומות כתבתי את המספר שלך."

"וואי נכון." הוא שולח יד לכיסו ושולף את המכשיר, הוא מושיט אותו לעברי. "קחי תבדקי, אני קופץ למעיין למה אני מסריח לגמרי."

אני מרחרחת את כתפו. "כן כדאי." ואז משפילה מבט את הטלפון.

שלוש הודעות חדשות. אחת מחנות בגדים והשניה מהמאפיה, השלישית לא הייתה קשורה אליי. אני מתעלמת מהראשונה ונכנסת לשניה וחיוך נפרש על פניי. יש לי עבודה! יש לי עבודה בחנות של עוגות טעימות ומשמינות, איזה כיף!

אני בוהה בשטח שלנו, בחפצינו המסודרים. איך אפשר לבנות כאן בית קטן? אולי מעץ? טוב כמובן שמעץ, אבל לבצע את זה מעשית זה קצת יותר מסובך. ראיתי איך אנשים סביבנו עושים את זה, אולי אני אבקש מהם עזרה .

אבל את זה אעשה מחר, אחזור מוקדם מהעיר ואבקש מהם עזרה ככה שכשליאור יחזור הכל כבר יהיה מאורגן. הוא עזר לי כל כך הרבה מאז שהגעתי, אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני לא מועילה.

בינתיים אני מארגנת לי בגדים, מתכננת מה אלבש בתור פיג'מה. בסוף בוחרת בחולצת טריקו ומכנסונים, לא שיש לי הרבה אופציות. אני לא מרגישה צורך להתקלח בגלל שבקושי הזעתי. היה לי יום שלם אז הלכתי בעצלתיים. אני נשכבת על הדשא ובוהה בשמיים.

ליאור חוזר, החולצה שלו נדבקת אליו קצת בגלל המים בצורה יפה. כפיר מופיע רבע שעה אחרי שאנחנו מסיימים לאכול את ארוחת הערב הקטנה שלנו. אנחנו מתלווים אליו עד הביתן שלו.

בביתן שלו פרוסים שני מזרנים על הרצפה. "אלכסנדרה תישן על המיטה." ליאור אומר.

"חשבתי דווקא שאתה תישן שם. לתת לך את הכבוד." כפיר מצחקק.

הם מחליפים מבטים שאני לא מצליחה לפענח ואז ליאור מחייך. "עזוב, תישן אתה במיטה, אנחנו רק אורחים."

"לא עזוב, אני תמיד ישן במיטה, תישן אתה." הם ממשיכים להתווכח ואני בנתיים נשכבת על המזרון. הוא לא נוח יותר מהדשא אליו התרגלתי. אני נשכבת על המיטה, היא נוחה כמו בבית. אני מתיישבת, לוקחת את אחד המזרנים ומרימה אותו על השני. נשכבת, מזרון כפול זה נוח.

"בנים."

הם מביטים לכיווני. "מה?"

"אני אשן על שני המזרנים ואתם ביחד במיטה."

הם מחמיצים פנים.

"טוב אני אשן על המיטה ושניכם על המזרונים."

כפיר מניח את ידיו על מותניו. "או שפשוט את תשני איתי על המיטה וליאור על המזרן הכפול."

ליאור מגלגל את עיניו, מתקרב, נשכב על שני המזרנים. "זה נוח הדבר הזה." הוא עוצם את עיניו.

"מעולה. יאללה בא לכם לעשות משהו או ללכת לישון. אני בעיקרון הולך לישון ממש בקרוב כי מחר אני צריך לקום בחמש." כפיר מדווח.

"אנחנו מפורקים מהיום." ליאור אומר ואני מהנהנת.

"אוקיי, אז תתמקמו איך שבא לכם, אני חוזר עוד רבע שעה." הוא זורק לחלל האוויר ואז יוצא מהחדר.

אני נשכבת על המיטה של כפיר ונכנסת מתחת לשמיכה הדקה. ליאור נאנח. "אלכסנדרה אני מצטער אם תישארי פה לבד."

"לא הבנתי." אני מודיעה.

"אני שוקל לעזוב."

"את האזור?"

"לא. את חמה. אני רוצה לגור בעיר."

אני בולעת רוק. "למה?"

"המקום הזה, עם כל הטבע והירוק והחיים, מזכירים לי את אמא שלי."

"וזה רע?"

"כרגע כן, אני צריך להתרכז בלימודים."

אני נושכת את שפתיי. "אתה באמת צריך להתנצל." אני מודיעה.

"אז אני מתנצל."

"לילה טוב." אני אומרת ומפנה את פני לקיר.

ליאור עוזב? כל כך מהר? למה הוא לא נותן למקום הזה צ'אנס, למה למרות שאמא שלו מתה כבר זה עדיין משפיע לו על החיים? טוב, אני יודעת שאלו תהיות מפגרות אבל הן באמת מעסיקות אותי. לגבי כל אחד. ומצד שני, ליאור באמת לא מתאים לכאן. הוא יותר מתי אסתטי וחדיש ומודרני כזה. הדמות שלו משתלבת טוב יותר עם רקע של חדר כושר או משרד מאשר עם כל העצים פה.

ובכל זאת, אני רוצה שישאר. אם לא כפיר שגורם לי להרגיש בטוחה, אני לא יודעת אם הייתי נשארת אחרי שליאור עוזב. אבל היי, הוא לא אמר שהוא עוזב, אלא רק שהוא שוקל.

יש עוד סיכוי. אני נושכת את שפתיי, יש לי עקצוצים בבטני התחתונה מהרגע שחזרנו לכאן, מהרגע שפגשנו את כפיר. פעם כשנערות משכבה שלי התרגשו מכל דבר קטן שאיזה בן עשה, גלגלתי עיניים. והנה עכשיו אני רואה איך אני בעצמי מושפעת מקצת מגע של גבר. בכל זאת אני מגחכת כשאני נזכרת בהן.

למה? כי הן התרגשו בצורה מאוד קיטשית ומחליאה. ההתרגשות שלי... יש בה משהו אחר. הוא מציק לי בתחתית הבטן והוא גורם לי לנשוך את השפתיים יותר מדי. אני עוצמת עיניים ומדמיינת סצנה במעיין. כמו באותו יום, אני וכפיר במים.

לא שמתי לב שעבר זמן. אני מתנתקת ממחשבותי כשאני שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת. פתאום אני שמה לב לנשימות השינה הקצובות של ליאור ולצעדים. מישהו מחליף בגדים בחדר ואז מתקרב למיטה שלי.

"היי את ישנה?" הוא שואל לפני שהוא נשכב גם הוא עם פניו לקיר, כמעט צמוד לגבי.

"לא." אני לוחשת ומסתובבת. "רוצה קצת שמיכה?"

"אני אשמח." הוא אומר ואני נותנת לו חצי מהשמיכה להתכסות בה. כעת יש בנינו חלל שהוא מתחת לשמיכה, לי כבר חמים אבל הוא עדיין קצת מתוח. האם זה קור? אני לא חושבת.

"קר לך?"

"לא ממש, קצת."

אני מניחה את ידי על כתפו. "אני חמה יותר ממך."

הוא מושך בכתפיו. "איך היה היום שלך? חשבת עליי?"

"בטח." אני משקרת. "הרבה."

"מה חשבת עליי?"

אני מחליטה להתנהג קצת כמו הדמויות האהובות עליי בספרים. "על השפתיים שלך," אני לוחשת. "והידיים."

לפי החיוך שלו אני יודעת שלא נכשלתי. "כן?" הוא שואל וזז מתחת לשמיכה.

אני מהנהנת באיטיות, משום מה כבר לא אכפת לי לשקר לו. זה נכון, חשבתי על ידיים ועל שפתיים במשך היום הזה כמה פעמים. אנשים שיצא לי לפגוש עוררו בי סקרנות ועניין. חשבתי על מגע כלשהו, מי מספק לי אותו? לא ממש אכפת לי.

אני מרגישה את היד שלו על המותן שלי, מלטפת את ירך שמאל שלי הלוך ושוב. אני נושכת את שפתיי, התחושה בתחתית הבטן מתחזקת. רגליי נסגרות אוטומטית במן כיווץ כזה, אני נושכת בלי לשים לב, שוב, את שפתיי.

הגוף שלו קרוב יותר לזה שלי, היד שלו מחזיקה בגבי. אני מתיישבת לרגע והוא תופס טיפה יותר מקום. כשאני חוזרת לשכב, זה עליו. יש לו בטן רכה וזרועות חטובות. אני מרגישה את איבר המין שלו דרך המכנסיים שלו, צמוד לבטן שלי משום שראשי נח על חזהו.

אני שוב נושכת שפתיים וידו מופיעה ומלטפת את ראשי. ידו השניה עדיין על גבי, אצבעותיו עוברות לאורך עמוד השדרה מבעד לחולצה הדקה. אני רוצה שהן ימשיכו מטה יותר. פטמותיי הנוקשות צמודות לבטן שלו, זה קצת מציק אבל לא באופן בלתי נסבל.

אף אחד, אף פעם לא נגע בי ככה. לא אמא שלי בחיבוק של לפני השינה, לא מיילי בחיבוק ארוך ואלף נשיקות בלחיים אחרי חופשת קיץ, לא אחי אחרי שנפצעתי בנפילה מאופניים. זה שונה הפעם.

הרגליים שלי שוב נסגרות חזק, התחושה הנעימה בבטן התחתונה שלי הופכת כואבת בצורה שאני לא מצליחה להסביר. אני רוצה שימשיך לגעת בי, אני רוצה שיעשה יותר. אני מנסה להסיח את דעתי אבל לא מצליחה. המוח שלי מלא בזה.

הידיים שלי מלטפות את זרועותיו, הן חסונות, אז מדוע תנועותיו כל כך עדינות? מתחשק לי להכניס את היד לתוך התחתונים שלי כדי ללחוץ על האזור, לנסות להרגיע את הגוף שלי. מתחשק לי שהיד שלו תעשה את זה.

מה אמא שלי הייתה אומרת אם היא הייתה יודעת שבזה המוח שלי עסוק במקום בללמוד לתואר באוניברסיטה?