זהו בוקר ישנוני במיוחד עבורי. חלמתי חלום ממש מוזר, משהו על שדונים ונשים דו פרצופיות. אבל אפילו עם כל הטמטום שבזה, זה היה ניתוק די נחמד מהמציאות המבולבלת שבה אני עכשיו.

בקושי סיימתי לעכל את העובדה שהגבר הנאה מהבית ההוא הוא בעצם אישה וכבר גיליתי שהחברות הלבבית שיש בין ארבעת הדיירים שם היא לא בדיוק לבבית. אוריאל שתלטנית יותר מכפי שיכולתי לדמיין אבל נראה שזה קשור רק אל ג'נה.

כי על השאר היא לא מצווה. על השאר היא לא צועקת, לא גוערת בהם ולא מתייחסת אליהם באותה צורה.

אולי כי הם לא נותנים לה, וג'נה כזו רכרוכית. אם לי הייתה חברה כמו אוריאל, כבר מזמן הייתי מתרחקת ממנה. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני מעריכה את מיילי. על כך שהייתה נחמדה ואכפתית כלפי ומעולם לא שלטה על חיי.

קראתי הרבה ספרים בהם חברויות שלמות נהרסו בגלל שהייתה הרגשה של אי חופש, של חוסר כבוד הדדי. ובכל זאת אני עדיין לא מבינה איך זה יכול להיות שבחורה כמו ג'נה תתיידד עם מישהי שגורמת לה ככה צער. אפילו מיילי אמרה לי שבסוף התיכון, תפסיק להיות חברתי בגלל שאנשים צריכים לרענן את מעגל החברים שלהם אחת לכמה שנים.

אני תוהה למה ג'נה לא מחליפה את חבריה. כלומר, הבנים נראים נחמדים אבל אוריאל... טוב גם אוריאל נראית נחמדה אבל לא אל ג'נה. העניין נותר תמוה בעיניי.

אני מתקרבת אל קבוצת שיחים סביב עץ, מעיפה מבטים לצדדים, מרימה מעט את החצאית ומפשילה את תחתוני. אני שומעת את זרם השתן ביחד עם רשרוש העלים והרוח ועוצמת את עיניי בעייפות קלה.

"אין דבר מספק יותר מפיפי של בוקר הא?"

אני ממהרת לפתוח את עיניי, להזדקף ולסדר את בגדיי. כפיר עומד מולי מאחורי השיח כשידיו על מותניו וחיוך מתנוסס על פניו.

"אל תדאגי לא ראיתי כלום."

אני משפילה את מבטי במבוכה. אני לא דואגת שמה ראה אותי אבל בכל זאת מרגישה מבוכה קלה מהשקט שנוצר.

"רוצה ללכת למעיין?"

אני מהנהנת. אני יוצאת ממאחורי השיח שצומח עד גובה החזה שלי ושנינו מתחילים לפסוע לכיוון חורשה קטנה.

"אחי!" כפיר מסתובב כשקולו של ליאור נשמע.

הוא מדביק את צעדינו ומתלווה אלינו, הולך בנינו. "אנחנו קופצים למעיין." כפיר מדווח.

"אפשר להצטרף?"

"כן. איפה הייתם אתמול?"

ליאור מגניב אלי חיוך קטן. "בעיר. "

"ובערב?"

"סתם ככה, עם אוריאל וג'נה."

כפיר מגחך. "אוהו. אלכסנדרה בסדר?"

ליאור חובט בראשו ואני מנסה להבין את הבדיחה. אני לא מצליחה להבין אבל כן משתלבת יפה בשיחה כשכפיר שואל אותי איך היה להשתכר. ליאור מספר לו על כך אחרי שהשוא מקבל את אישורי.

האמת היא שאחרי ששתיתי עם ליאור אז, כשיצאנו בפעם הראשונה לעיר על מנת לבדוק אוניברסיטאות, לא העזתי לשתות שוב. וליאור יודע, והוא אמר שלא אכפת לו שאני כזאת... כזאת ילדה טובה. ולכן, כשהיינו עם כולם אתמול הוא תמיד מזג לי מיץ תפוחים מוגז מבקבוק של אלכוהול. ואף אחד לא שם לב. וככה יכולתי להיות בין כולם בלי למשוך תשומת לב ובלי להשתכר באמת. רק שאחר כך הייתי צריכה לתמוך בליאור שלא יפול בזמן שצעדנו עד לשטחים 95- 96 כי הוא בניגוד אלי שתה, והרבה.

בסך הכל רוב הזמן ישבתי לצידו בפינה על הכורסא. השענתי את ראשי לאחור ובהיתי באורות המרצדים על התקרה כי היה לי מביך מדי לצפות ברוקדים. רוב האנשים שם התלבשו בצורה חשופה. ואני? לא לזה חונכתי. הסטתי את מבטי בכל פעם שנתקלו עיני במותן חשופה או במחשוף עמוק והשתדלתי ביציאה ובכניסה לבר להיצמד לליאור כדי לא לקבל ליטוף מיד תועה. הלילה ההוא היה מבלבל ביותר.

אנחנו מתקרבים אל מאגר המים. כפיר כבר הוריד את חולצתו וליאור לא מפגר אחריו. שניהם נשארים בתחתונים בלבד בזמן שהם נכנסים למים וקוראים קריאות התלהבות. אני מתיישבת על הסלע ומשלבת את רגליי. כבר התרגלתי להסתובב יחפה ואני מתפלאה על עצמי. אבל אין לי כאן ממי להתבייש, אין מול מי לעמוד בתלבושת אחידה ולרצות קוד לבוש.

אני מביטה בנערים המשתעשעים בהשפרצות המים. כפיר אומנם שזוף יותר מליאור אך לליאור יש שרירים יפים ובולטים. ברגליים, בידיים, בבטן ובחזה. אני לא מסיטה את מבטי, אני הרי לא אמורה להיות מובכת או להרגיש אשמה. מותר לי עכשיו להביט בגברים ומותר לי עכשיו לבחון גופים. ליאור הוא בהחלט גבר נאה אבל לא אשכח את מגע שפתיו הלחות הממכרות של כפיר על שפתיי.

"אלכס." הוא צועק לעברי.

"אלכסנדרה." אני עונה חזרה בקול מתנגן. אני כבר לא כועסת על כך שמקצרים את שמי, זה משעשע לתקן אותם בכל פעם מחדש. אולי פעם אחת הם יקלטו.

"בואי, תיכנסי."

"לא הבאתי איתי בגדים." אני ממלמלת.

"לא נורא. את לובשת משהו מתחת לחולצה ולחצאית?"

מובן שכן, הוא טיפש? "כן."

"זה מספיק."

אני מתלבטת לכמה רגעים, מבלי לשים לב אצבעותי ממששות את קצה חולצתי. להוריד או לא להוריד? תאבד כל הצנעה ששמרתי במשך שנים ומצד שני אולי אוכל סוף סוף להרגיש את החופש אליו אני כל כך מייחלת? אני פושטת את החצאית בהססנות, החולצה עדיין ארוכה דיה כדי לכסות את תחתוני.

שני הנערים מביטים בי כעת. ליאור משפיל את מבטו וכפיר מחייך אליי. "בואי כבר."

אני מורידה את החולצה, מניחה אותה על הסלע עליו ישבתי ביחד עם החצאית ונכנסת למים שמשלחים בי גלי קור. הם לא כאלו קרים אחרי שאני מתרגלת אליהם. בעומדי בבריכת המעיין הם מגיעים לי עד אמצע הירך, אבל רוב הזמן אני יושבת על רצפת האבן של הבריכה כשרק צווארי וראשי חשופים מעל פני המים.

הבנים ממשיכים לרוץ ולשחק עד שהם מתעייפים ומתיישבים גם כמוני. רק הראש מעל פני המים.

"איך המים בשבילך?" כפיר שואל.

"טובים." אני מחייכת אליו.

"לשחות כאן בלילה זה הכי מגניב." הוא מציין.

"לשחות." ליאור מגחך כאילו לעצמו. "איך אפשר לשחות בדיוק בשני מטרים רבועים האלו? ראית פעם בריכה אולימפית?"

"לא." כפיר גדל בכפר קטן. כשהייתי קטנה הם הגיו מגיעים אלינו פעם בשנתיים לחג ההודיה עד שפעם אחת הפסיקו. ואמא שלי אמרה שזה בגלל שיש יותר אנשים בכפר ולכן יש יותר עבודה. וחוץ מזה, כך אמרה, כפיר הוא כבר נער בוגר ולא מתאים שנערה בגילי תשחק עם נער, זה לא נראה טוב למתבונן מהצד. הייתי אז בת שתיים עשרה.

"במכללה שאני אלמד בה יש." ליאור אומר. "תבוא פעם אחת לראות."

כפיר מהנהן, הוא נראה נבוך קצת מעליונות שליאור הפגין. "יש בעיר גם חדרי כושר?"

ליאור מצחקק. "המקום האהוב עליי."

"אפשר לראות."

"האמת שלא." אני ממלמלת.

"מה זאת אומרת?" ליאור נראה שמח בכך שהצטרפתי לשיח.

"עם בגדים אתה נראה נורמלי לגמרי."

שתיקה קטנה מצד שני הבנים ואז כפיר טופח על שכמו. "כן, זה רק בעירום אתה נראה כמו איזה אל יווני."

אני מצחקקת וליאור מסמיק. אבל זה נכון, והוא יודע את זה. ליאור לובש בגדים שלא מבליטים את שריריו. כמעט כאילו הוא לא רוצה שידעו עד כמה חטוב הוא. וזה קצת מוזר, כי אם לא בשביל נראות, מדוע הוא מתאמן?

"למה אתה כל כך אוהב כושר?" כפיר שואל כאילו במקומי.

ליאור מטה את ראשו. "לא יודע, תמיד אהבתי מכוני כושר בגלל אבא שלי."

לאחר שאני וכפיר מחליפים מבטים ואז נועצים אותם בו הוא נאנח. "אבא שלי היה מאמן כושר." הוא מסביר בגלגול עיניים קטן.

"מאמן כושר ומדריכת יוגה מולידים הרקולס קטן." כפיר מזמר ומתופף על כתפו של ליאור ואני תוהה לעצמי, אמא של ליאור הייתה מדריכת יוגה? זה היה תפקידה כאן? ובעצם, הוא אמר שהיא הייתה מורה אני לא מצליחה להיזכר אם הוא אמר מה היא לימדה. "חמה" אינו בית ספר, אבל כנראה יש כאן ביקוש בתחום הזה. אני מביטה בליאור, הוא באמת נראה כמו וולד של זוג אוהבים מאושרים, אבל הוא לא נראה גאה בזה. יש משהו מוטרד בפניו.

"זה לא מצחיק." הוא ממלמל.

"מה עם אבא שלך עכשיו באמת?"

ליאור מלקק את שפתיו. "הוא כבר לא פה."

"מת?" נפלט לי בטעות ואני מתחרטת על כך שניה לאחר מכן אבל לא מספיקה להגיד דבר.

"לא, הוא עזב לפני הרבה זמן."

"מתי?"

"הייתי בן עשר."

"איזה מניאק." כפיר מסנן.

"הוא ממש לא היה מניאק." ליאור ממלמל ובוהה במים שחלקים עכשיו כמו מראה כי אף אחד מאיתנו לא זז במקומו. "זאת אמא שלי."

"מה איתה?"

"הוא גילה שאני לא ממנו."

"מה זאת אומרת?" כפיר ממשיך לתחקר ואני שותקת. אני מסוקרנת בדיוק כמוהו. "הוא התחתן עם-"

"היא בגדה בו."

אני בולעת את רוקי. סיפורי בגידות תמיד היו נראים לי כל כך רחוקים, כל כך ספרותיים. אפילו שמדי פעם היה אבי מספר לי לפני השינה שאיזה איש התוודה בפניו שהוא בוגד, או שאישה בכתה את ליבה על כך שהיא אינה נאמנה לבעלה. ולכן, אמר לי, הדבר הכי חשוב בעולם בחתונה זה נאמנות. כי קשה מאוד לסלוח לבנאדם אחרי שאיבד את אמונו בך, ובנישואים אין הזדמנות שניה.

אני הנהנתי והבטחתי לו שאהיה הכי נאמנה בעולם. ולכרית שלי לחשתי, לאחר שעזב את החדר, שאהיה הכי נאמנה לעצמי. כי זה היה נראה לי יותר חשוב מלהיות נאמנים לבני זוג. ודבר מוביל לדבר, אז אם אתה נאמן לעצמך, אתה תהיה נאמן גם לסביבה.

ומצד שני חששתי מזה נורא, חששתי שלא אוכל להיות נאמנה אם אני כל כך שקרנית לעצמי. כי ידעתי שהכל נראה לי כל כך קשה בעבודת הבורא ואני לא חושבת שצריך להתאמץ כל כך לרצות לורד שלא דואג לעמו. כי איך נהיה נאמנים אליו אם אינו נאמן לנו?

המחשבות האלו ממש מציקות לי בראש. ובדיוק כמו אז, גם עכשיו הן מזעזעות אותי. הלורד לא נאמן לעמו? הוא הכי נאמן. איך אפשר לחשוב אחרת? כל אלו בספרים הנקראים אתאיסטים, כסילים הם. הרי יש אלוהים, ואמונתי בו חזקה. אך אמונתי בי, נאמנותי לי, אינה חזקה. כי יש מצוות שאי אפשר לקיים בלב שלם. ואז אני מודה בפני עצמי שאני קצת מבינה את אלו הבוגדים. הם רוצים לטעום קצת חוסר מחויבות.

"עם מי היא בגדה בו?"

"אני לא יודע." ליאור מלטף את זרועו.

האווירה די מדוכדכת. אז אני שוחה מסביבם, טופחת לליאור על שכמו וזה נראה לי מוזר ונכון בו זמנית. אף פעם לא נגעתי בגבר כשלגופי רק הלבשה תחתונה. ומצד שני, מעולם לא נחשפתי ככה לגבר, בטח שלא שניים ובטח שלא באוויר הפתוח. אבל עכשיו אני שונה ואני גאה בעצמי על כך.

אח שלי חשב שאהפוך להיות נזירה, אחרי כל ההסתגרות שלי. אבל מבחינתי, זה ממש כמו בספרים, היה רק השקט שלפני הסערה. ליאור מחייך אליי. "אלכסנדרה, תספרי לנו משהו." מבקש.

"כמו מה?" אני באמת רוצה לספק את החשק הזה שלו לשמוע משהו מפי, אבל לא יודעת איך.

"מה עם חיי הנישואים של ההורים שלך?" כפיר עכשיו ממש חשוד אצלי כאחד שאוהב לשמוע סיפורי תככים ומזימות.

"את לא חייבת דווקא-" ליאור פותח אבל אז רואה שאני מושכת בכתפיי.

"הההורים שלי חיים באושר ואושר אחד עם השני כנראה. לפני שהם ברחו לפחות. אבא שלי היה הכומר של הקהילה שלנו ואמא שלי... טוב, אשתו של הכומר, מורה בבית ספר יסודי."

כפיר מחייך. "ברחו? זה נשמע ממש מעניין, תמיד ידעתי שההורים שלך מתים לעוף משם."

"איך ידעת?" שאלתי. הוא סתם ממציא, אף אחד לא ידע.

"אבא שלך, תמיד הסתכל לצדדים כל הזמן והציץ בשעון הרבה."

"הוא היה אדם דקדקן." אני מתרצת, לא מבינה מה הוא מנסה לומר.

"אני חושב שהוא קצת התעייף מהעבודה שלו, מאמא שלך."

"סליחה?"

כפיר מעביר יד בשיערו החום הרטוב. "כן, היא כל הזמן השתלטה לו על דברים, והתערבה לו."

"אני לא חושבת שאנחנו מדברים על-"

"אני חושב שבדיוק ככה." כפיר מתקרב אליי. "אבל זה בסדר, אם את לא רואה את זה."

"אני... אני..."

"אבל היא לא אשמה, שנייהם היו כלואים שם."

"אולי בגלל זה הם ברחו?" ליאור שואל ואני רואה שהוא באמת מובך מהסיטואציה ומהאופן שבו כפיר מדבר על הורי.

"כנראה." פני מאדימות. האם הורי באמת לא היו מאושרים בחייהם? האם באמת כל מה שרצו לעשות זה לברוח, ולפני שנה וחצי סוף סוף עשו זאת? אני עוד זוכרת את הברק בעינייה של אמי כשהודיעה לנו. "אני ואבא שלכם נוסעים לחופשה של כמה חודשים."

אחיי החליפו מבטים נלהבים, ואני דאגתי להישאר לבד בבית. דאגתי ללכת לכנסייה עם הכומר המחליף, דאגתי שהוא לא יוכל לעזור לאנשים עצובים כמו שאבא שלי היה עושה. אבל איחלתי להם חופשה מהנה. עברו חמישה חודשים והם לא חזרו, והייתי הולכת לבית ספר אפילו בחודש בו כבר הוצאו צווי החיפוש וכולנו היינו מודאגים. ואז יום אחד לא הסכמתי לצאת מהחדר, ופרסמתי באינטרנט שאני לא אצא מהחדר עד שההורים שלי יחזרו. ועברה שנה והם לא חזרו. ואז הגעתי לכאן.

את כל זה אני לא אספר לא לליאור ולא לכפיר. אולי כי פשוט לא נעים לי להיזכר בכל בסיוט המתמשך הזה, אולי כי לא נעים לי להיזכר בילדותיות שלי, בתמימות שלי. מיילי הגיעה יום אחד אלי בכיתה אחרי שיעור חינוך שבו ציירה לנו המורה מעגלים שדרכם הסבירה לנו שרק כשנלמד יותר, נגלה עוד כמה אנחנו לא יודעים. היא אמרה לי שהמורה שיקרה, שהמעגלים לא מדברים על ידע אלא על תמימות. ואני חשבתי לעצמי שזה לא משנה כל כך הרבה, ושיכול להיות שהמעגלים מדברים גם על תמימות וגם על ידע.

כי אחרי הכל? תמימות היא חוסר ידע.

"את רעבה?" כפיר שובר את השקט באלגנטיות.

"כן." אני מודה.

"אני אלך להכין אוכל." הוא נעמד.

"עזוב." ליאור מודיע. "אני אכין, תישאר פה."

"איך שאתה רוצה." כפיר מתיישב חזרה במים ומביט בי, גורם לי להשפיל את מבטי בזמן שאני קולטת בזווית העין את ליאור קם ומתרחק לכיוון השטחים שלנו.

"את ממש יפה." כפיר מחמיא לי ואני מהנהנת. הוא מחמיא לגופי, וזה בסדר. "אני רוצה לגעת בך."

יש משהו בישירות שלו שקוסם לי, אני מחייכת ומגחכת לעצמי.

"את מסכימה?" הוא שואל ולמשך כמה שניות הוא נראה לי כמו ילד שמבקש רשות מההורים שלו.

"טוב." אני אומרת. "אבל רק קצת."

"רק קצת." הוא מבטיח ואז מניח את ידו על מותני. המגע שלו נעים לי, ואני שוב נזכרת בשפתיו. כמה ענוגות הן היו. אני מתקרבת אליו קצת, ונוגעת בידו השניה. הוא מניח גם אותה על מותני השניה ואני מרגישה ביטחון מסויים.

חציתי גבולות, ואני לא יודעת כמה אחצה עוד. יש משהו טוב בחציית הגבלות אבל אני בכל זאת צריכה להיזהר. הרי צריך להיות גבול מסוים גם אם הוא רחוק מאוד. אולי לג'נה תהיה תשובה, ואולי גם אני אוכל לתת לה עצה. להחליף חברים מדי פעם, להיפתח לדברים חדשים, לשנות את הנוף החברתי.

כמו שאני עשיתי, וטוב לי. גם אם אני לא לגמרי נאמנה לעצמי.