אני קמה בבוקר ומזדרזת לשטוף את פי בעזרת מי הפה שלקחתי בתיקי. לאחר שאני רואה שליאור עוד ישן אני ממהרת לצאת משטחנו המגודר ולהתרחק לכיוון הבית הגדול. אני מביטה בסיפוק בשמש העולה לאיטה מאחורי ההר ולפתע אני קולטת שאני בלי נעליים.

בשנה האחרונה בביתי, תמיד הסתובבתי יחפה. הרי מה הטעם לנעול נעליים אם נשארים באותו החדר? אבל במשך כל ילדותי וגם בתיכון תמיד נעלתי נעליים. הורי חינכו אותי שככה זה מכובד יותר.  אני תוהה האם עלי לחזור ולנעול את נעלי עכשיו. במקום הזר הזה עוד לא הסתובבתי כאילו זה ביתי, אולי הגיע הזמן עכשיו. אני מפנה עורף לחפציי וממשיכה בדרכי אל הבית הגדול. רגליי יחפות.

אני דופקת בדיוק שלוש דפיקות לפני שאותה נערה, ג'נה שמה, פותחת את הדלת. היא מחייכת ומאפשרת לי להיכנס. "באתי לבדוק את הצמחים." אני אומרת.

היא מהנהנת ומובילה אותי לכיוון המדרגות לקומה השניה. כעת בסלון יש שני בנים שישנים ולא אחד כמו קודם. אף אחד מהם הוא לא הגבר שראיתי בפעם הקודמת בקומה למעלה. 

"לא באתם לארוחת ערב." היא מציינת בלחש כשאנחנו עולות. אני משפילה את מבטי אל רגלי כשאנחנו עולות. היא עולה ראשונה, ולגופה רק מכנס דק ושקוף שאני לא מעירה לה עליו כי היא כנראה יודעת את טיבו. 

"כן…" אני עוברת על הקיר במבטי, מחפשת נקודה להיאחז בה עד שגרם המדרגות מסתיים. "הסתדרנו עם האוכל."

ג'נה נעמדת ליד שולחן העץ ונשענת עליו בעזרת ידה. "ובכל זאת, תבואו סתם ככה?"

אני מהנהנת. כשמזמינים אותך כל כך יפה אתה לא יכול לסרב, זה כבר עלול להתפרש כהתחמקות.

עכשיו אני מתפנה לסרוק את החדר, לא הרבה השתנה בו מאז הפעם הקודמת. על הרצפה לצד השולחן יש שני מזרנים עבים אחד ליד השני, מכוסים באותו סדין. עליהם שוכב הגבר עדין הפנים. שיערו הבלונדיני החלק סתור על פניו. 

"טוב תראי." ג'נה קולטת שאני מביטה בו וממהרת ללכוד את תשומת ליבי למשהו אחר. "הם צומחים יפה."

אני מחייכת כשאני מתקרבת אל הצמחים שלי, אני מעבירה את אצבעותי על עליו המנוקדים של ההיפואסטס וכל כך גאה בצמחים שלי ששרדו כאן יפה כמו בבית, ויותר. ג'נה מביטה בי בשתיקה, נותנת לי את הרגעים עם עוללי, כמו לוקחת צעד אחורה ומעניקה לי מקום משלי.

אני מביטה בצמחים, טוב להם פה. הם, בדיוק כמוני, קיבלו חלקה קטנה של שטח משלהם שיהיה מוגן וחמים להם וידידים מסביבם. ידידיהם, בדיוק כמו האנשים שאני פגשתי כאן, הם אמנם גם צמחים, אך שונים מהם. אין צמח שצומח בדיוק אותו דבר כמו צמח אחר.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה נגעתי באדמה בצורה כזו ישירה וקרובה כמו שאני נוגעת בה עכשיו, מוודאה שהצמחים שלי אכן נמצאים בסביבה הטובה להם. אם כי, אני סומכת על ג'נה במאה אחוזים. יש בה משהו שגורם לי להיות מסוגלת להניח בידייה את הלב שלי ולדעת שלא יקרה לו כלום, שימשיך לפעום טוב ולחיות. כמו שהצמחים שלי פורחים כאן. 

בפעם הראשונה, הזמנתי בדואר קילו של אדמה שחורה כזו. ובמשך שעה שלמה רק מיששתי אותה באצבעותי בתוך האדנית הריקה. חשתי את המרקם, הרחתי את החיות העולה ממנה.

"בחממה הגדולה יהיה להם ממש כיף." היא קוטעת את מחשבותיי ואני מחייכת אליה. אנשים צריכים להבטיח לי שישמרו על היקר לי מכל כדי לקנות אותי, היא כבר קנתה ברגע שראיתי אותה ועכשיו אני סומכת עליה לגמרי.

"ג'נה ישנים פה." אני שומעת מלמול מכיוון המזרון.

"טוב טוב." חיוכה נעלם באחת והיא פונה אל המדרגות. אני בעקבותייה.

אנחנו יוצאות מהבית, היא מכחכחת בגרונה. "אני הולכת עכשיו לקטוף קצת."

אני מהנהנת ובאה איתה כשהיא מתקרבת אל עץ עצום שלצד הגזע שלו- סולם. היא מתחילה לטפס, גם היא יחפה כמוני ויש לה כפות רגליים יפות ובריאות. אחרי שאני עולה שלב אחד בסולם ומביטה מעלה אני יכולה לראות משטח עץ עליו אפשר לעמוד, מונח מאוזן בין ענפי העץ במרחק חמישה מטרים מעל פני האדמה.

תוך דקה או שתיים אנחנו כבר על אותו משטח. הוא מרופד בשטיח עבה. בהתחלה אני קצת חוששת לבטוח ביציבותו, אז ג'נה קופצת עליו כמה פעמים ומוכיחה שאיו מקום לדאגה. אז אני מתיישבת במרכז, היא מתיישבת לידי. ידי נשלחת למשש את פרק יד שמאל, במקום בו מוטבעים שני קווים שחורים, מוצלבים.

ג'נה שמה לב ובולעת רוק, אני רואה בצוואר שלה. "את נוצרייה?"

"ההורים שלי…" אני מתחילה לומר אבל היא מגחכת.

"לא ההורים שלך, את. את נוצריה?"

אני משפילה מבט. "לא כל כך."

"למה?"

"הבנתי שזה כבר פחות מתאים לי אז אני כופרת."

"תמיד כפרת? בסתר?"

אני מנענעת בראשי לשלילה. "לא. רק לאחרונה."

"ועכשיו את בבת אחת שוברת את הכל?" היא ממשיכה לשאול ואני מחייכת אליה.

"כן. אני רוצה חופש."

אנחנו שותקות במשך כמה שניות. היא זו שקוטעת את הרגעים האלו ומתמתחת. "איך החופש בינתיים?"

"כיף." אני משפילה את מבטי ומסתירה את החיוך הקטנטן שמסתמן על פני כשאני נזכרת בנשיקה עם כפיר. "מרגש."

"מה עשית עד עכשיו? עם מי שכבת?" היא מצחקקת.

"התנשקתי עם מישהו מפה."

"וזהו?"

"כן?" האם נשיקה זה לא משהו כל כך נורא? האם נשיקה זה דבר סתמי? בספרים נשיקה תמיד מתוארת בכזה להט וכזו חשיבות ניתנת לה.

"אז היית נוצריה ממש הדוקה, הא?"

אני מהנהנת. 

"ועכשיו את רוצה למרוד אבל להישאר בגבול."

"מה זאת אומרת?" לא הבנתי את הניסוח.

"את רוצה למרוד אבל עדיין יש לך גבולות."

"לא." הקול שלי יורד ממש. "אין לי מצפון על כלום." רק דאגה מהעובדה שאין לי מצפון ופחד שההורים שלי יחזרו יום אחד. עם הזמן הפחד הזה משתחרר, ועכשיו אין לי תירוץ, ובכל זאת אני לוקחת הכל לאט.

"באמת?"

יש לי משהו בראש לומר ויש לי פרץ אומץ לומר אותו, אולי זו פליטת פה. "נסי אותי."

חיוך נפרש על פניה היפות, יש לה נקודת חן קטנטנה ממש במרכז הסנטר וזה נותן לה מראה שובב יחד עם השיער הנפוח במידה, שמוסט לצד שמאל.

"היית מעיזה לגנוב משהו ממישהו?"

אני חושבת במשך כמה שניות ואז מושכת בכתפי. "כן." מה כבר היא תציע לי לגנוב? 

"אוקיי." עינייה הכהות דלוקות בסקרנות. "בואי."

אנחנו יורדות מהעץ בלי שיש לי מושג מה עומד לקרות. אנחנו הולכות במשך כמעט חצי קילומטר עד לסוף שטח הביתנים. אני מספיקה לראות מלא מלא אנשים שונים שכל אחד מהם הקים בשטח שלו משהו אחר ויחודי מזה של רעהו. זה מעניין אותי מאוד והייתי שמחה לעשות סיבוב ביתנים ביותר מדי זמן פנוי שיהיה לי כאן. 

אנחנו נעמדות בין כמה עצים, ג'נה משקיפה על אוהל קטן שתופס שני ריבועי שטח. אחת מדפנותיו הגדולות של האוהל פתוחה לגמרי ולכן אפשר לראות את הנעשה בפנים. הדשא מכוסה כריות גדולות מרובעות ושטוחות, נערה אחת בעלת שיער בהיר שפזור על גבה סופרת ערימה של שטרות. 

"אני אדבר איתה ואת תלכי ותקחי כמה שטרות שאת יכולה." ג'נה מעדכנת אותי ולפני שאני מספיקה למחות היא יוצאת מבין העצים ומתקרבת בניחוחות אל הנערה.

אני נושכת את שפתיי ולא מבינה איך היא רוצה שאעשה את זה, הרי הנערה תראה אותי. בכל מקרה אני עוברת להתכופף ליד שיח שיותר קרוב לשם ומביטה בהן. ג'נה מחליפה כמה מילים עם הנערה שקמה ונעמדת בכוננות כשבידה שלופה סכין ארוכה. זה מזעזע אותי לרגע, לא ציפיתי לראות דברים כאלו גם כאן. 

אף פעם לא ראיתי אנשים שבאמת משתמשים בסכין למטרה שהיא לא חיתוך סלט או לחם הקודש. בספרים ישנן הרבה דמויות שנלחמות אחת בשניה בעזרת סכינים ואקדחים ורובים, זה קצת אלים בעבורי. 

כעת הנערות קרובות אחת לשניה מאוד, הן רבות ומנסות להפיל אחת את השניה. אחרי מאבק של כמה שניות ג'נה מצליחה להפיל אותה ולהשכיב אותה עם הגב לדשא. היא רוכנת מעליה ומסתירה מעינייה את הכסף.

הן מחליפות דיבורים עוקצניים בצורה נורא קלישאתית ואני ממהרת להתגנב ולחטוף כמה שטרות. מה שנותן לי ביטחון לעשות זאת, זו העובדה שאני יודעת שגם אם אתפס, ג'נה פה והיא חזקה.

אני נעלמת מטווח ראייתן אפילו שנראה שהן בכלל לא שמו לב אליי ומתגנבת אל מאחורי האוהל. אחר כך אני ממהרת להתרחק בהדרגה אל בין העצים ומביטה בשללי. זה נראה הרבה כסף.

אני מתחילה לספור, ולפני שאני מסיימת את ספירת עשרים ושלושה השטרות אני שומטת אותם על האדמה. אני מביטה בידי החשופות ובולעת את רוקי. הן קצת מלוכלכות באשמה אבל יותר מכך בוער בי עוון החטא.

אני. באמצע יער. סופרות כסף מלוכלך בעליצות? אין מצב. אני נושכת את שפתיי אוטומטית. למה עשיתי את זה? היו שם אנשים שעבדו קשה בשביל הכסף הזה. הנערה ההיא ספרה כל שטר ושטר ונראה היה שזה חשוב לה. היא חיה על זה.

אני ממהרת לרוץ משם לכיוון שממנו אני וג'נה באו בכלל. היא פוגשת  אותי סמוך חמקום ממנו השקפנו מההתחלה. "אהבת?"

אני מנענעת בראשי.

"אל תרגישי אשמה, יש לה כאלו בכמויות."

"כי היא עובדת קשה."

"יכול להיות, לא אכפת לי. תביאי נתחלק."

אני מביטה בה בשתיקה בזמן שהיא פושטת את ידה ומחכה לשטרות. עיניה מצטמצמות כשהיא מבינה שאני לא מביאה לה כסף. "לא עשית את זה בסוף? סתם עברת שם מטר מהבוכטות?"

"לקחתי את הכסף." אני ממלמלת.

"והשארת אותו שם?" היא שואלת. "תראי לי איפה."

אני מובילה אותה במבט מושפל אל המקום בו ישבתי וספרתי את השטרות, שום זכר לכסף אין שם. היא צוחקת. "את פשוט סתומה."

אני מחייכת לעצמי ושמחה שהיא לא כועסת מדי.

"העיקר שלמדת."

אנחנו הולכות ביחד חזרה לכיוון האיזור שלנו. זה הרבה ללכת פתאום כשאין על מה לדבר. ג'נה מזמזמת לעצמה משהו ואני תוהה לעצמי איך חשבתי שהיא יצור כל כך טוב, לא ראיתי את הצד המושחת הזה בה. 

האם אוכל להתיידד עמה אפילו שהיא כזו… פושעת? האם לפושעים יש חברים שלא אוהבים את זה שהם פושעים ומבלים איתם כשהם לא מתנהגים ככה?  השאלה האמיתית היא האם אני באמת לא אוהבת את זה שג'נה כזו.. אלימה. האם זה לא גורם לה להיראות יותר אדירה? האם באמת היה זה מצפון שגרם לי לשמוט את השלל ולברוח ולא הפחד?

אני וג'נה מגיעות לבית שלה, אנחנו נכנסות פנימה ביחד. שני השותפים הבנים שלה שישנו למטה ערים וצוחקים במטבח. הגבר שישן למעלה בדיוק יורד המדרגות ומתקרב אל ג'נה. 

"איפה היית?"

ג'נה מסובבת אליו את הגב ומתקרבת אל השיש. "סתם סיבוב."

"איתה?" הוא מניד בראשו לעברי.

"כן."

"חדשה?" אחד הנערים שואל.

אני מהנהנת.

הוא קם ומתקרב אליי. "יגל." הוא מושיט לי יד ללחיצה ואני מכריחה את עצמי ללחוץ אותה.

אף פעם לא הייתי לוחצת ידיים, בטח שלא לגברים. זה לא מרגיש מוזר, זה מרגיש כמו סימון וי של רשמיות. אני יודעת שאני צריכה להגיד את שמי עכשיו, זה תמיד ככה בספרים.

"אלכסנדרה."

"א-לכסנדרה." הוא אומר. "תצטרפי אלינו לארוחת הבוקר?" 

אני מהנהנת קלות ומתיישבת לידם לצד שולחן העץ הגבוה שערוך וגדוש באוכל טרי. הבחור הבלונדיני וג'נה מתווכחים על משהו. הוא מדבר בצורה תקיפה נורא וג'נה שוב נראית פגיעה וחסרת הגנה.

"טוב בנות די לריב." אומר הבחור שהציג עצמו כיגל.

"לא רבות, ג'נה צריכה להרגע." אומר הבחור לתמהוני. "קדימה אני רעבה."

אני בוהה בו במשך חצי דקה שבה כולם סביבי ממשיכים בהתנהלותם. האם זו אישה? הפנים אומנם חדות אך חלקות. הכתפיים רחבות והחזה שטוח יחסית. אני ממשיכה לתהות על זה ולהביט בה עד שיגל מעביר את ידו מול עיניי.

"הכל בסדר?"

"זה בת או בן?" שואלת אותו בלחישה. 

"אוריאל?" יגל מצחקק. "הבלונד-"

"מה איתי?" הנער או הנערה עדיין לא מובן לי מה, מדבר.

"אלכסנדרה תוהה אם את גבר." הוא מדווח אני משפילה את מבטי.

"אני אישה." אוריאל מדווחת. "וואי, גם ג'נה התבלבלה בהתחלה."

"באמת?" שואל הנער שלא דיבר עד עכשיו. יש לו קצת מבטא זר שאני לא מצליחה להגדיר כרגע.

"אהה." אוריאל דוחפת עכשיו חתיכת גזר לפיה. ג'נה יושבת לצידה בשקט ובוהה בצלחת.

דפיקות נשמעות על הדלת בדיוק כשהנער הנוסף מתחיל לדבר עם אוריאל. ג'נה ממהרת לקום ולפתוח. היא מכניסה את ליאור שלוכד את מבטי.

"אז לכאן נעלמת."

נימת הקול הדאוגה שלו מוצדקת. קמתי ונעלמתי לי בלי להודיע בכלל. הוא מתקרב אל השולחן ומתיישב לידי, יש מספיק מקום כי זה שולחן שנועד לשמונה. 

"הזמנתי אתכם כמה פעמים לפה." ג'נה מציינת. זה נכון, היא הזמינה אותי. ליאור מהנהן בזמן שהוא לוקח פיתה אחת וטובל אותה בחומוס. הוא מתנהג כבן בית, ודיירי הבית מקבלים אותו. אני תוהה האם היה במקום הזה הרבה כשאמו עוד הייתה בחיים. האם הוא מיודד עם רוב האנשים כאן ומוכר ואני שוב קצת בצד.

לא שזה מפריע לי. אני אוהבת לשבת בצד. 

"אנחנו עולות לעיר היום." אוריאל מדווחת אחרי שהיא והוא לוחצים ידיים כמו גברים. אני עדיין מתקשה לעכל את העובדה שהיא אישה.

"חשבתי דווקא להישאר." ג'נה ממלמלת.

"אנחנו עולות היום לעיר." אוריאל חוזרת על דברייה. "מישהו רוצה להצטרף?"

"אני." ליאור אומר. "אלכסנדרה את גם רוצה?"

אני מושכת בכתפיים. אני עוד בשלב שבו אני עושה כמו כולם כדי ללמוד ולהשתלב. וחוץ מזה, העיר מעניינת אותי. אומנם באתי למקום שהוא כמו בועה שמנותקת מכל התעשייה העירונית, אבל העיר הגדולה מסקרנת אותי מאוד.

ובמיוחד העיר הזו; עיר מלאת אוניברסיטאות והורמונים. אם סופר היה רוצה לכתוב סיפור מרובה עלילות מסובכות, היה הסיפור מתרחש בעיר הזו. אני לא יודעת כמה טלנובלות קורות שם, כמה ריכוז האנשים הצעירים עושה טוב לעולם כשהוא בא בכמות כזו.

"אנחנו נעלה בערב, היום עובדים ברפת." אומר בעל המבטא ויגל מהנהן בזמן הלעיסה. 

"גם טוב. אנחנו נצא בשתיים עשרה." אוריאל קובעת וקמה אל הכיור. 

ג'נה ממהרת לקום אחריה, נעמדת לידה ולוחשת. "אני רוצה להישאר כאן היום. אבל אולי אני אבוא בערב."

"לא. את באה." אוריאל עונה. 

מבטי ממוקד בהן, בזמן שהשאר ממשיכים בשיחותיהם. ג'נה נאנחת. "אבל אני רוצה להישאר." אני בקושי שומעת את קולה אבל פניה נראות תקיפות.

"ג'נה." אוריאל אוחזת בידה של ג'נה. "הולכים היום לעיר כי ככה אמרתי וזהו."

ג'נה משפילה את מבטה. "טוב."

"ואל תרגיזי אותי היום." אוריאל זורקת לעברה לפני שהיא חוזרת לשולחן. היא משתלבת בשיחה והארוחה ממשיכה. ג'נה מלקקת את שפתייה והולכת אל המדרגות.

לרגע מבטינו נפגשים, אני רואה בהן שמץ של דמעות וממהרת להשפיל את מבטי. לימדו אותי לא להתערב בחיים של אנשים אחרים, אבל גם לימדו אותי לא לגנוב.

וגנבתי.

והתחרטתי.